פַגַרַת אלעוּד

באזור היו שלושה כפרים בהם חיו יהודים. הדרך לכפר היתה קשה, והחלה עם חציית נהר בנא, עברה כולה בשטח הררי עד לפסגה, שם ניצב הכפר. היהודים היו גבוהים חסונים כיאה לאנשי ההרים, והערבים כיבדו אותם.

הקהילה היהודית מנתה שלושים משפחות יהודיות בערך. המשפחות העיקריות בכפר: בני עיש, בני מת'נא, ובראשם מרי יחיא מת'נא. לרובם היו אדמות, והשוק השבועי התקיים ביום שישי. יוסף סאלם היה סוחר גדול, ואחיו מרי חסן סאלם היה תלמיד חכמים. אחד מיהודי הכפר היה מרי דוד שלום עודי, אשר התגלה כשומר אמיץ במחנה גאולה.

בב' באדר א' תש"ו שלח חיים צדוק מכתב, ובו הוא מפרט, כי הוא שלח סכום של חמש ריאל למורה ר' יחיא סאלם מנגם, עבור לימוד הילדים לחדשים כסלו עד אדר א' תש"ו.

ביום רביעי כ' בכסלו תש"י בצעו הערבים פוגרום ביהודי שיך עותמאן. בין ששה עשר הנרצחים היה אברהם ניסים. בן ל"ה שנים, הותיר אחריו אשה וילד. בבית הסוהר שבנאד'רה הושלך לכלא יחיא יעיש מפגרה, על רקע סכסוך קרקעות עם ערבי.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ בעלייה הגדולה 51 יהודים: 27 זכרים, 24 נקבות, 2 רווקים, 19 נשואים, 4 אלמנות, 2 יתומים ואחד נפטר במחנה. גיל העולים: 13 ילדים, 14 נערים, 4 מעל עשרים, 8 מעל שלושים, 7 מעל ארבעים, 3 מעל חמישים, ושניים מעל שישים שנה. התפרנסו מאריגה, חקלאות, קדרות, מסחר וקצבות.

שם המשפחות: דוד, חסן, יעיש, מנגם, מנחם, מת'נא, עודי, שמעון, ושם המשפחות הקודמים של הנשים: אברהם, הארון, מוסא, סאלם, סעיד, קרואני ושראמה.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ לא חיו יהודים בכפר. ואולם, במחצית השנייה של המאה הי"ט חיו יהודים בכפר. הכפר מוזכר במכתב ששלח ר' חיים חבשוש אל יוסף הלוי, כמקום שכל יהודי המקום היו לוויים.