גִבְלֵה (ד'ו גבלה)

העיר גבלה היא מן הערים העתיקות ביותר בתימן, וידוע כי היא נוסדה בשנת 1065-1066 על ידי אלסיידה חורה, האשה הגברתנית מבית צליחה. גבלה נחשבת ריש גלותא, דהיינו, המקום הראשון בו התיישבו היהודים בהגיעם לתימן, יחד עם הישובים הבאים: חגבה, חמדה, די סעיד, אללסי, מכלבאן, נגיד, ת'גיף ותנעם.

עפ"י המסורת שכתב הסופר המוסלמי עמארה (1121- 1174), לפני שהקימו המוסלמים את העיר חי במקום יהודי קדר. עפ"י מקורות ערביים שפרסם טובי, הרי הישוב גבלה נקרא על שמו של יהודי בשם גבלה, מוכר כלי חרס, והישוב נבנה במאה הי"א במקום הנקרא דאר אלעז.

מהמחצית הראשונה של המאה הי"ב, בשנים 1132- 1151, נשתמר מכתב מאת "כלל הקהל אשר הם ממדינת צנעא הדרים במדינת די גבלה, וכלל הקהל אשר הם מעיר שבעאן ואלתארי הדרים בדי גבלה". במכתב מתלוננים האחים עואץ' ישועה וחסן בני יעקוב הכהן מדי גבלה, על מצ'מון "ראש הקהילות" מהעיר עדן, כי בנדאר, אחיו המנוח של מצ'מון, השאיר הוראות בדבר תשלום חוב לאביהם המנוח של השלושה, וכי מצ'מון לא ביצע הוראות אלו. כנגד זאת נמצא בגניזה מעשה בית דין, ארוך מאוד, ובו גינוי חריף לשלושת האחים, כיון שהתריסו כנגד מצ'מון.

כאשר העיר שמשה כבירת דרום תימן במקום צנעא, נדדו היהודים מצנעא אל ד'ו ג'בלה, כיון ששם היה מרכז הכנת המטבע.

במאה הי"ב היתה עדיין עיר הבירה של תימן, ובעיר ישבו יהודים משלוש קהילות שונות: מצנעא, מהעיר תאדי ומשבעאן. מתקופה זו ידוע החכם מרי שלמה אלימני, המכונה גם גבלי, אשר חי תקופה מסוימת בעיר המלוכה אלקאהרה שבמצרים, והעביר ביקורת על הדרשן המקומי. מקרהו הגיע אל הרמב"ם, והוא העיד על מרי שלמה כי הוא תלמיד חכמים, וכיבד אותו מאוד. מקרה דומה אירע למרי אברהם בן מרי שלמה גבלי, אשר מקרהו נדון אצל רבינו אברהם בן הרמב"ם.

בשנת 1240 ידוע על רופאו היהודי של הסולטאן הרסלי הראשון, אשר רכב על פרדה נאה בלווי נערים, וכאשר ראהו הפקיה לאחר התפילה ביום שישי התנפל עליו והכהו. הסולטאן שלח לברר אצל הפקיה, וקיבל את עמדתו, כי אסור ליהודי לרכב על פרדה עם אוכף, וכן אסור ליהודים לשלוט על מוסלמים, ובעשותם זאת הפרו את חוקי השריעה ודמם הותר.

בשנת קע"ד-1436 הזמין ומימן את העתקת פירוש המשניות לרמב"ם ר' דוד בן גד. בכתב היד קנ"ז דפים. הפירוש נכתב במקור בערבית, ובשולי הדפים הערות על שינויי נוסח וביאורים.

בקולופון כתוב:

נשלם זה הספר בסייעתא דשמיא בחודש תמוז שנת אתשכ"ה לשטרות (קע"ד-1414) במדינת גבלה... ונכתב על שם... דוד בר' גד.

במדרש החפץ למרי זכריה הרופא כתוב, כי היה דבר כבד בתימן ורוב התושבים באזורים הנגועים מתו. מגיפת הדבר היתה בשנים רצ"ד עד רצ"ו (1434-1436), נמשך שנתיים, בישובים: עדן, גבלה, תעיז, ד'מאר, צנעא ועוד.

להלן ציטוט קטע מתורגם:

דע, כי בשנת אתשמ"ה (קצ"ד-1434) אירע דבר כבד. ונודע שהיה בעדן ובתעיז, והיה במשך שנתיים, ונעקר מתעיז ומגבלה אל עיר ד'מאר בזמנינו ועין בעין ראינו. וזה היה בשנת אתשמ"ז (קצ"ו-1436), ואירע דבר כבד ומוות ולא נותר מן הישוב אלא מעט ברוב המדינות והיה מוות זה נמשך ממדינה למדינה אחרת ואנשים רבים לא נקברו. והיה עומד תקופת ארבעים יום וחולף...

בספרו של מרי יחיא אלצ'אהרי, מהמחצית השנייה של המאה הט"ז, מוזכרים החכמים והמנהיגים הבאים: מרי סעדיה בן יוסף, ר' עודד בן ישע ומרי אברהם בן זכריה הלוי, אשר חיבר ספר העוסק בנושא שו"ת. ר"י אלצ'אהרי כתב על העיר: "עד אשר הגעתי אל עיר גבלה, והיא בראשי ההרים ובה יהודים משנים וסופרים, אבל עריבים מקדרים".

בשנת אתתקנ"א-ת'-1640 הועתק תכלאל-סידור בישוב. בשנת תי"ב-1652 חתם ר' אברהם בן שלום על שטר מכירת ספר משנה, וכמקובל בתימן, נראה, כי הוא היה מנהיג בקהילה. הקונה הוא יחיא בן סעיד.

ביום רביעי ו' בכסלו אתתקפ"ב-של"א-1671, נחתם שטר העברת בעלות, מתנה של כתב יד נביאים אחרונים בגבלה. מוזכרים: ר' יחיא בן דוד באסל ור' דאוד בן סאלם חמאמי. חתומים, מנהיגי הקהילה, כנראה: ר' סעיד בן אברהם נחום, ר' יעקוב בן אברהם אחמר, ר' יצחק בן דוד ור' מוסא בן דוד עמראן.

קארסטן ניבוהר, החוקר הראשון שערך מחקר מדעי על תימן ופרסמם באירופה, שהה בשנת תכ"ג-1763 בתימן, וכתב: היהודים גרים כאן, כמו במקומות אחרים בתימן מחוץ לעיר, הרובע שלהם בג'בלה הוא במערב העיר, וגודלו מאה צעדים כפולים באורך, וכמחציתו ברוחב.

באחת התשובות האחרונות שכתב מהרי"ץ, בשנים תקס"ג-תקס"ה (1803-1805), מוזכרת שאלה מיהודי גבלה. השאלה והתשובה מופיעה בשו"ת פעולת צדיק, ג', ס' רע"ג.

בשנת תקע"ח-1818 הועתק בגבלה הספר בת מלך עפ"י מהדורת הדפוס. לא ידוע לי שם הסופר, ואת הספר הזמין ומימן ר' שלמה בן יוסף אלעצני. בשנת תרנ"ט- 1899 העתיק הסופר ר' סעדיה בן דוד פנחס אפוקליפסה. בתקופה זו רב הקהילה היה מרי שלמה גבלי. גבלה מוזכרת בשנים תרס"ד תרס"ה (1904-1905) בהקשר למלחמות הטורקים והאימאם. הרעב והמצור פגעו קשות בתושבים ובכללם ביהודים.

בשנת תרצ"ג-1933 רב הקהילה היה מרי שוכר בן דוד סוטחי, אשר הסמיך לרבנות את מרי אברהם בן שוכר שוקר, רב יהודי דוג'אם.

בדורות האחרונים שלפני העלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית ארבעים משפחות בערך: עקל, מוחרר, עגום, טייבי, משרקי, עונה, כהן-עדני, הלוי, מורי, את'ארי, גובני, הרון, עווד, יעקב, יחיא, סלימאן ועוד. מנהיגי הקהילה היו: מרי סעדיה בן חיים מוחרר רב הקהילה, ר' יעקוב מסלם ור' שלמה בן שלום.

בדורות האחרונים ישבו היהודים ברובע נפרד מהמוסלמים, ושכונת היהודים כונתה: קרית אלצפא. בקהילה היה בית כנסת אחד, היה בית דין שאף יהודי גדאס נעזרו בו. מקורות המים של כל העיר נבעו משכונת היהודים. בית הקברות של הקהילה היה מחולק לחמש חלקות: גראס-בית הקברות העתיק לחכמים, לאנשים פשוטים, לנשים, לילדים וחלקה מיוחדת לכוהנים.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ עשרים ושמונה יהודים: 13 יתומים, 6 אלמנות, 7 נשואים, 12 זכרים ו- 16 נקבות. 9 ילדים, 6 נערים, 7 מעל גיל עשרים שנה, 3 מעל שלושים, אחד מעל ארבעים ושניים מעל גיל חמישים שנה. שם המשפחות: אברהם, גבלי, גובני, הרון, חבאני, חיים, יהודה, יעקוב, כהן, מנשה, מסלם, מרי, עינא, תירם, ושמות המשפחה הקודמים: ישראל ושאול.