גבל עמר

הישוב היה מוקף חומה, ובתוכו שכונת היהודים, שאף היא היתה מוקפת חומה. העיירה בנויה על הר גבוה, והרובע היהודי היה במדרון המזרחי של ההר. מרבית בתי היהודים היו בגובה ארבע קומות.

הקהילה היהודית במקום עתיקה מאוד. בשנת תק"ו- 1746 הועתק בישוב סידור חידושין עם פירוש פעמון זהב ורמון, אשר חיבר במאה הי"ז מרי יצחק ונה. לא ידוע לי שם הסופר, כיון שהחתימה המסולסלת שבקולופון קשה לפענוח. הסידור נכתב במימון ובהזמנת ר' שלום בן יוסף יצחק. בכתב היד נ"א דפים, ובהם הפירוש להושענות.

בשער הסידור המעוטר כתוב: פה ק"ק גבל עמר יע"א על ידי (חתימה קשה לפענוח)... שנת התק"ו (1746) ".

בקולופון כתוב:

ונכתבה לתשוקת... שלום בן מ"ו יוסף יצחאק נר"ו.

בשנת תקצ"א-1831 העתיק הסופר ר' דוד בן נחום לוי את מדרש ילקוט ראובני. בכתב היד קי"ט דפים. נכתב במימון ובהזמנת ר' יוסף בן משה צ'אהרי, בבית מדרשו של ר' אברהם בן שלום דחוח.

בקולופון כתוב:

דוד בר נחום לבית לוי... חשון שנת... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול (בקמ"ג לשטרות, תקצ"א-1831)... מכתב סיידי אברהם בן סאלם דחוח... בביתו ובמדרשו.

בסוף שנת תרי"ב-1852 היו מלחמות קשות מצפון לצנעא, ורוב יהודי הישוב נלקחו בשבי. לאחר שחזרו מהשבי התרופפו חיי הדת והמוסר, והתערערו היחסים בתוך הקהילה. שני מנהיגי הקהילה האחים ר' שלום ור' עואץ' בני יוסף יצחק היו טרודים בענייניהם הפרטיים, וכאשר נודע הדבר לחכמי צנעא פנו אל שני האחים באזהרה, כי עליהם מוטלת החובה להנהיג את הציבור. שני האחים שלחו את ר' דוד בן שלום דחוח הלוי כדי שיליץ עליהם בפני חכמי צנעא. במכתב משנת תרי"ג- 1853 ממנים חכמי צנעא את ר' דוד דחוח לראש הקהילה ואת שני האחים שישמשו כעוזריו. חכמי צנעא החתומים הם: מרי שלמה קארה הרב הראשי, הדיין מרי יחיא בן שלום הכהן, הדיין מרי יחיא בן יעקוב צאלח, מרי יחיא בן מרי יוסף קארה והדיין מרי יוסף בן דוד מנזלי.

בשנת תר"כ-1860 נכתבה כתובה בנישואי מוסי בן שוכר וסלאמה בת סאלם. חתומים: עואץ' בן יוסף ואברהם בן סאלם. שני כתבי יד לפחות מהמאה הי"ט נכתבו בכפר קרית אלחיזי שבגבל עמר. הסופר ר' סעדיה העתיק את הספר ילקוט מדרשים בשם "ילקוט חכם" לרב דוד בן הירץ פיזנר. לא ידוע שנת ההעתקה. בכתב היד נ"ו דפים, ומועתק מהדפוס עד אמצע פרשת תצוה. כתב היד השני הוא הספר ילקוט דוד אשר נעתק על ידי הסופר ר' עמר בן סעדיה. בכתי היד קנ"ח דפים, ואף הם הועתקו מהדפוס. נכתב במימון ובהזמנת ר' שלום יצחק.

בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים מנהיגי הקהילה היו: ר' יוסף יששכר ור' חיים הבה.

שיא גודלה של הקהילה היהודית במקום היה עד שנת תרס"ד-1904, עשרות משפחות, כ- 600 נפש עפ"י הערכה, וארבעה בתי כנסת. עקב מלחמות הטורקים והאימאם בשנת תרס"ד-1904 והרעב הכבד נספו למעלה ממחצית הקהילה, ושני בתי כנסת נסגרו. נותרו בית הכנסת מרג'זי, על שם ספר התורה המקודש מרג'זי, ובית כנסת של משפחת דחוח-כניס אלדחוח.

במחצית הראשונה של המאה העשרים בית המדרש ללימוד תורה לתשב"ר היה במרכז הרובע היהודי.

יהודי המקום תרמו לקהילה התימנית בירושלים. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מוזכרת תרומת יהודי המקום בחלק של המאזן הכספי ולא בחלק של התרומות, ולכן אין בידי שמות התורמים.*

בשנים שלפני העלייה הגדולה לארץ שמש בהנהגה מרי שלום בן מרי עואץ' דחוח הלוי, בנו של מרי עואץ' אשר מונה למנהיג הקהילה בשנת תרי"ג-1853. הוא נפטר בחנוכה תש"ד-1944 בגיל נ"ה שנה, כחודש לאחר שחרורו מהכלא, עקב פעילותו המבורכת להצלת יהודים יתומים מהשמד.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ בעלייה הגדולה שבעה יהודים, פעם אחת כתוב, כי עלו ארבעה יהודים: יתום אחד, אלמנה אחת, רווק ונשוי. גילאי העולים: שני נערים, אחד מעל גיל עשרים שנה ואחד מעל גיל ארבעים שנה. שלושה זכרים ונקבה אחת. אחד התפרנס מצורפות והשני מרוכלות. שם המשפחות: הבה, יצחק, מעברי ופקעה. שם המשפחה הקודם: יחיא.

במקום נוסף כתוב, כי עלו שלושה עולים: שני נערים רווקים ואלמנה אחת, כנראה, כבת שלושים עד ארבעים שנה, ממשפחת דחוח.

לא כל יהודי הישוב עלו לארץ בעלייה הגדולה, ובחודש מרחשון תשי"ג-1952 נותרו יהודים במקום. בט' במרחשון שנה זו שלח מכתב ר' מנחם מחפוד, שמש בית הכנסת הגדול בעדן, אל ישראל ישעיהו, וזה הפנה את תוכן מכתב זה ומכתבים נוספים אל מחלקת העלייה של הסוכנות. במכתבו הוא כתב, כי נותרו 666 יהודים באזורים שממערב לצנעא, וביניהם: גבל עמר, בני עואם, טוילה, שג'אדרה, ועוד.

בשנת תשי"ז-7/8/57, חמש שנים מאוחר יותר, שלח יוסף פאעל ממחלקת העלייה של הסוכנות, מכתב אל שליח העלייה חיים צדוק, ובו הוא מציין כי קיבל תשובה ראשונה מאזור שג'אדרה וגבל עמר מהתאריך 3/6/57, וכי נמצאים 300 יהודים בשני הישובים הללו. היהודים רוצים לעלות לארץ, אך רובם עניים ובעלי חובות, וזקוקים לתמיכה כספית ועזרה בדרך.

אחרוני היהודים בגבל עמר עזבו את הישוב בשנת תשכ"ב-1962, ונמנו כעשרים משפחות: דחוח-הלוי, יצחק, מנצור, כסרה, שוכר, גרשי ומעברי.