בלוג יהדות חברה וקהילה
חג השבועות – הוא השני במנין שלושת הרגלים המוכתרים בעטרת הִלָּה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". בחודש הראשון - חג המצות, חג הפסח, חג האביב – של הצמיחה וניצני הלבלוב, חג החירות – זמן חירותנו. לחג השבועות שחל בחודש השלישי, יש שלושה כינויים נוספים: הקציר, הביכורים, "זמן מתן תורתנו".
התורה קבעה זמנו מיום הבאת העומר "וּסְפַרְתֶּם לכם ממחרת השבת (יו"ט ראשון של פסח) ... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום". אפשר לומר שחג הפסח וחג השבועות סמוכים ואחוזים זה בזה כחטיבה אחת לְבוּדָה וּשְׁזוּרָה בחוליותיה. יציאת מצרים מסמלת ראשית ההתהוות היהודית ותחילת התגשמות ברית בין הבתרים. יציאה מעבדות לחירות, אך מעמד הר סיני, בא להשלים חירות זו, "יצר דפוסיה וצר צורתה, במתן חוקי חיים ותורת אמת לששים ריבוא עבדים
משוחררים, ועשה אותם אומה של בני חורין".שלושה צירופים: קציר, ביכורים וזמן מתן תורה, מיזוג (סינתיזה) של חומר ורוח, תורה ודרך ארץ, ארץ ושמים. מה תרופה יש נגד עבדות במשך שנים רבות? התרופה היחידה, היא התורה שניתנה לעם ישראל, כדי לזקוף קומתו לאחר שנות עבדות ונמיכות קומה של אדם בידי אדם אחר, חסר תבונה אנושית, הניזון מברבריות ונבערות דעת.
השחרור מחיי הגלות, קָדַם למעמד הר סיני, אך בלי מעמד הר סיני, היתה יציאת מצרים נשכחת, ובלי מעמד הר סיני, לא היה עם ישראל ממשיך את קיומו במשך אלפי שנים, וּלְצַפּוֹת לרגע הגאולה, כדי להתקבץ מחדש בארצו ולחדש בה עצמאותו המדינית והרוחנית.
חג השבועות, הוא אחד משלושת הרגלים שמצוה לשמוח בו בתורה, ולהתענג בו בבשר וביין כמו בשני הרגלים. המיוחד שבו, הלימוד וההעמקה יותר מהרגיל, שהרי מדובר ביום שמסמל מעמד הר סיני. בכל עדות ישראל, נהגו להתענג בחג השבועות בצורות שונות ובשיטות לימוד שונות. חסידים ואנשי מעשה, נוהגים להיות עֵרִים כל הלילה כמתכוונים לקראת קבלת התורה, ושונים בתורה שבכתב ושבעל פה בשיטה דילוגית מכל פרשה ומכל פרק בתנ"ך ובמשנה. יש שנהגו לקרוא "ספר המצוות" להרמב"ם. יש שנהגו לקרוא במשנה "סדר נשים" – שבע מסכתות כנגד שבעה שבועות.
בכל ה"תְּכַּאלִיל" כתבי היד של יהדות תימן, לא נמצא כל מקור לסדר קריאה זה, אך מזה כמאתים שנה, נהגו הרבה קהילות בתימן, לקרוא ב"תיקון ליל שבועות", שנתקן ע"י ר' שלמה אלקבץ וכמה מחסידי צפת. חלק מסתפקים בקריאת ספר שמות עד סוף פרשת יתרו, וחלק מוסיפים גם פרשת "משפטים". בסימן "שובבים" – ראשי תיבות של הפרשיות מפרשת שמות עד משפטים.
עצם הקריאה ב"תיקון ליל שבועות", ועצם המנהג להיות עֵרִים כל הלילה, מקורו בספר הזוהר בפרשת "אמור" צ"ה, שעל פיו הנהיגו המקובלים, וכך נכתב: "חסידאי קדמאי, לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באוריתא" (חסידים ראשונים לא היו נָמִים באותו לילה והיו עוסקים בתורה).
חג - עצרת
כאמור, בנוסף לתארו של חג הביכורים, נקרא "חג השבועות" על שם שבעת השבועות שקדמו לו, עדה"כ: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", וכן "ועשית חג שבועות לה' א-לוהיך" (דברים ט"ז,י). גם בתלמוד נקרא כך: "חַגָּא דְּשָׁבוּעַיָּא" (מנחות ס"ה, וכן במגילת תענית), אולם בלשון חז"ל, נקרא "עצרת של פסח" (פסיקתא פ' ל). גם בתימן, השם הרווח יותר, "חג עצרת", וכל קביעת מועד מסויים לפניו או לאחריו, נָקְבוּ קביעת הזמן "קַבְּל עִידּ (לפני חג) עֲצֶרֶת", או "בַּעְדּ עִידּ (אחרי חג) עֲצֶרֶת". הגויים נהגו לכנותו: "עִידּ אַ-זְלַאבִּיֶא" – ע"ש הלביבות שהנשים היהודיות נהגו לאפות לארוחת הבוקר של חג השבועות. במקומות אחרים סעדו ארוחת בוקר "הֲרִישׁ (גְּרִיסֵי חִטָּה) וְסַמְן" (חמאה מטוגנת עם גרגירי תלתן ומעושנת), או "מַעְצוּבּ (פתיתי רקיקים) וְסַמְן", ובמזרח תימן, "שְׁתִּיח" או "נְשׁוּף" (מין דיסת של חלב) וְסַמְן". אך רוב רובם לא פסחו כלל על אכילת בשר בארוחת ליל החג ובארוחת צהרים בחג, כדי לשמוח בבשר וביין, ע"פ הכלל שקבעו חכמים "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ - אין שמחה אלא בבשר". יתירה מזו, הם היו לועגים על אלה שנהגו לאחרונה, לאכול בחג השבועות רק מאכלי חלב.
הוד שבקדושה
כל הקהילות היהודיות בתימן, מנער ועד זקן, נראו כבני מלכים בחג השבועות. ההרגשה של כולם היתה אפופה הוד שבקדושה, כאילו עומדים הם לקבל את התורה בפעם הראשונה. מעולם, לא נראה ילד יהודי שנהג במעשה קונדס בחג השבועות, כפי שנוהגים ילדים להתיז מים ולשפוך מים על כל עובר ושב, כשהם מגדירים פעולה טפשית שכזו בשם "חגיגת המים" שאין לה כל זכר בחג השבועות. זכורני שבילדותי, היינו מצפים לחג השבועות כדי שבליל יו"ט נוכל לבקר בכל בתי הכנסת שבעיר, לקחת חלק בתור הקוראים ולזכות בממתקים או בשתיית קפה "קִשְׁר" ממותקת ומתובלת. זו היתה המשימה שעמדה בפני הילדים, ועל מנת להגשימה, יָשְׁנוּ בשעות הצהרים בערב החג כדי להישאר עֵרִים כל ליל החג, אם כדי לְחַזֵּר על בתי הכנסת, ואם כדי לצפות ולחזות ב"לַילַתּ אַלקַדְּר". (אגב, "לילת אלקדר" – (ליל היכולת) שלפי האמונה המוסלמית הוא הלילה שבו הורד ה"קוראן" מן השמים, שחל בדרך כלל בליל ה-27 בחודש רְמַצַ'אן, ובו נעתר ה' לתפילת מאמיניו). בניגוד לתפיסת האמונה היהודית, שלפיה שערי השמים פתוחים בפני כל מי שמאמין בה', כדבר משוררנו "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים/ דַּלְתֵי מְרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ".
כנראה, שהאגדה על "לילת אלקדר" (מונח הַשָּׁאוּל מהאיסלאם), היה בבחינת "פטנט" שהיהודים השתמשו בו, כדי לעורר ילדים והמוני עם להישאר עֵרִים בליל חג השבועות, והתוצאה מתעלול זה, שהרבה אנשים תמימים האמינו ונשארו ערים כל הלילה, וכשהגיע זמן תפילת שחרית, לא היו ערים מספיק כדי להתפלל בדעה צלולה.
אחת הבדיחות המפורסמות שהמציאו בעלי אגדה, כי אשה אחת שנשרו שערות ראשה מסיבת מחלה כלשהי, נשקפה בעד החלון ב"לילת אלקדר" כדי לבקש שיגדלו שערות ראשה, ובהביטה באותו רגע במחזה (התעתועים) שנגלה לעיניה, נפלטה מפיה בקשה ,"יַא אַללַּהּ כַּבִּר רַאסִי" (הַגְדֵּל אֶת רֹאשִׁי), מיד גָּדַל ראשה עד שלא יכלה להחזירו פנימה ונשארה תקועה בחלון בקומה השנייה של הבית, ונאלצו להביא סולם כדי להאכילה עד שחילצו אותה במוצאי החג ממלכודתה ע"י פריצת הקיר מאחורי פצימי החלון. אגדה זו מוכרת כבדיחה אצל רבים מהמוני העם. ואף נרשמה גם בספר "הליכות תימן" למהר"י קאפח, ובנוסח אחר בספר "בין עדן ותימן" לר' מהלל העדני.
"תיקון ליל שבועות" תפס מקום נכבד במאתיים השנים האחרונות בכל רחבי תימן, ואף הועתק בכתבי יד חדשים. בכפרים הצטיידו ב"קַאתּ" ובנרגילות, כדי להגות בו כל הלילה. במקומות מסויימים הקפידו שלא להכניס נרגילות לבית כנסת, אך מעשנים מתוחכמים, היו מצטיידים בצינור נרגילה ארוך וישבו ליד פתח בית הכנסת ועישנו להנאתם. כנראה שסימלו בתימרות העשן את מעמד הר סיני, בבחינת : "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶן הַכִּבְשָׁן, וַיֶחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות י"ט,יח).
