תִגַאף

הכפר תג'אף נמצא בנפת חדא, בחלק השייך למחוז צנעא. כידוע, רוב נפת חדא היה בשטח של מחוז ד'מאר.

חיי יהודים בכפר ידועים לי מהמאה הי"ח.

בשנת תקכ"ב-1762 העתיק הסופר ר' אברהם בן אהרון מנזלי סידור תפילה. הוא העתיק כתבי יד נוספים בשנת תקכ"ט-1769 בצנעא, ועוד. בכתב היד רס"ז דפים, ונכתב במימון ר' סעיד בן שלמה.

בקולופון כתוב:

נשלם בחסדי האל ית' היום ז' לחודש ניסן שנת תרין אלפין ושבעין ותלת שנין (תקכ"ב-1762) במאתא אלתגאף... ונכתב לתשוקת החבר הטוב... סעיד בן סלימאן... והכותב קל הקלים אברהם יש"ל בן אמ"ו אהרן בן כמהר"ר שלום נע"ג אלמנזלי יש"ל אכי"ר...

במסוודה- פנקס בית דין צנעא מהמאה הי"ח, נכתב, כי ביום חמישי כ"א באדר בע"ו-תקכ"ה-1765 סעיד בן סלימאן בן סאלם מתגאף, זיהה את ספר הזוהר שלו לחומש ויקרא, אשר היה בידי יוסף ד'מארי ויחיא צאלח בן סעיד, אשר עמדו למכור את הספר. הם קבלו את הספר מדוד בן דוד מהישוב כומים. סעיד מתגאף הביא עדים שהספר הוא שלו, את אהרון מנזלי ואת סעיד חסן ונה.

ברשימת הישובים של גויטין כתוב, כי הכפר היה חרב ולא חיו בו יהודים. ישנן מסורות, כי הקהילה היהודית נעלמה, אולי בעקבות הרעב הכבד אשר פקד את תימן בשנת תרס"ה-1905. בכפר נותרה השכונה היהודית נטושה, כולל שני בתי כנסת. בחלק השני של הכפר התגוררו הערבים, אשר פחדו להכנס לשכונת היהודים הנטושה. סיפרו, כי פעם רצה יהודי עובר אורח לעבור דרך השכונה, ראתה אותו ערבייה והזהירה אותו "אל תכנס, מי שנכנס-מת".

ולמרות מסורות אלו, בתחילת המאה העשרים חיו מספר משפחות יהודיות בכפר תגאף.

בתחילת המאה העשרים חיו בכפר שלוש משפחות יהודיות בערך. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: מרי יוסף גרופי שש ריאל, יחיא סלימאן עומיסי, אשר תרם שתי ריאל "נגד היתר", ובנו יחיא עומיסי שתרם ארבע ריאל.

יתכן, כי שלוש משפחות אלו ניסו לחדש את הישוב היהודי בכפר, ויתכן כי יהודים חיו בכפר כל הזמן, והקהילה היהודית הצטמצמה אך לא בטלה.

הרב הראשי של תימן, מרי יחיא יצחק הלוי, שלח מכתב ביום שלישי ח"י בשבט תרפ"ו-1926, אל הרב הראשי של עדן, מרי יצחק הכהן. במכתב מבקש מרי יחיא סיוע לאתר את הבעל סאלם בן יחיא מבורת, אשר נטש את אשתו ג'זאל בת יחיא סלימאן מאלתגאף, ונודע כי הוא נמצא בעדן.