צַבַארַה (צברה)

הכפר נחשב לריש גלותא, דהיינו, ישוב אליו הגיעו הגולים לראשונה לתימן, ויש אומרים הישוב הראשון לאחר גלות מוזע בשנת תל"ט-ת"מ (1679).

הידיעות הקדומות שיש בידי על הכפר הן מסוף המאה הט"ו. בשנת רנ"ז-1497 העתיק הסופר ר' חלפון בן דוד ענסי הקנזי את פירוש המשניות לרמב"ם ספר טהרות. נכתב במימון ר' זכריה בן חנוך הכהן. בכתב היד תשעים דפים.

בקולופון כתוב:

נשלם זה הסדר יום רביעי דהוא עסרין ושבעה יומין בירח אדר שנת אתת"ח לשטרות (רנ"ז-1497) במאתא צברה, יהא סימן טוב על מריה ועל בנוהי עד עלמא, זכריה הכהן ביר' חנוך הכהן אלהים יזכיניה למהגי ביה הוא וזרעיה וזרע זרעיה אנ"ס. ויזכה הכותב חלפון בירב דוד בירב אברהם בירב ישע בירב שלום בירב עזרא בירב שלום בן מנצור בן יחיא בן כ'תיר בן יוסף בן מחפוץ' אלענסי בירב יוסף הקנזי, אלהים ימחול לי על כל מה ששגיתי וטעיתי , ויכתוב לחיים אותי.

בשנת רס"ב-1502 העתיק בצברה הסופר ר' כ'לף בן דוד טוילי את ספר הכתובים מהתנ"ך.

בשנת ת"ס-1700 קם מלך חדש במערב תימן, אנס את היהודים להמיר את דתם, החריב את בתיהם ושדד את רכושם. הישובים המוזכרים בגזרה זו הם מצפון ומצפון מערב לצנעא, ועל כן אני מעריך, כי הישוב צבארה נמצא באזור זה. הישובים המוזכרים הם: חגה, ת'לא, כוחלאן, צברה, כ'מיר, בית עד'אקה, סוד, סודה, שרפה, ואדעה, צ'אהר, ועוד.

בתקופה מסוימת פסק הישוב היהודי בכפר, ועפ"י המסורת של זקני יהודי עפאר הסמוכה, הסיבה לחורבן הכפר נעוץ במעשיו של ערבי שחלה בצרעת, ולאחר שהתרופות לא הועילו, יעצו לו למרוח את גופו בדם של ילד יהודי. לאחר שבצע את זממו, החליטו יהודי הכפר לעזוב, ואף חרתו על אבן במקום: @44"חכם מי שיגור בעיר הזאת"@55.

במשך השנים נבזזו אבני הבתים מהכפר.

עד העלייה הגדולה לארץ לא שבו היהודים להתגורר במקום.