גאולה-חאשד

בסמוך לשייך עותמאן, שבמדבר עדן, בנו הבריטים מחנה צבא בימי מלחמת העולם השנייה. המחנה הבריטי כונה "חאשד קמפ", על שם הכפר הערבי חאשד הנמצא ממערב למחנה. את המחנה הצבאי שכר ארגון הג'וינט, והוא עבר הסבה למחנה העולים, אשר כונה "מחנה גאולה".

בסמוך אליו נראו שרידי מחנה העולים "מחנה חאשד" (הישן), אשר פעל בשנים תש"ז-תש"ח (1947-1948), ולאחר שהעולים טסו לישראל, והמחנה התרוקן, הוא נהרס על ידי ארגון הג'וינט על פי הוראת ממשלת עדן. עפ"י נתוני הג'וינט, עלו לארץ ממחנה זה 5,553 יהודים בחמישים ושש טיסות, מדצמבר 48 ועד למרץ 49. המטוס הראשון יצא לדרך ביום 15 לדצמבר 1948, במסלול מעל עזה-פלוג'ה, תוך כדי הקרבות. הטיסה האחרונה היתה ביום 21 למרץ 49. הטיסות בוצעו על ידי חברת אלסקה האמריקאית.

בתחילת תמוז תש"ט (יולי 1948) המחנה היה ריק ונעשו בו שיפוצים. השיירה הראשונה הגיעה למחנה ביום שלישי ח' בתמוז תש"ט (5/7/49), והיתה מיהודי ביצ'א   ומנתה 252 נפש. שתי השיירות הבאות היו מאחדוף וגרנע שבמחוז אב, ובהם 82 נפש.*

דרך מחנה גאולה, עלו לארץ רוב יהודי תימן בזמן העלייה הגדולה לארץ.

עפ"י נתוני הג'וינט, ממחנה גאולה עלו לארץ מיוני 1949 עד 24 בספטמבר 1950 - 41,095 יהודים, ב-340 טיסות, עפ"י הפירוט הבא:

יוני 1949 108 נפש

יולי 1949 625 איש

אוגוסט 49 2,170 איש

ספטמבר 49 8,864 איש

אוקטובר 49 11,445 איש

נובמבר 49 5,478 איש

דצמבר 49 3,055 איש

ינואר 50 2,082 איש

פברוא 50 2,065 איש

מרץ 50 1,504 איש

אפריל 50 1,025 איש

מאי 50 1,025 איש

יוני 50 989 איש

יולי 50 520 איש

אוגוסט 50 437 איש

ספטמבר 50 323 איש

בשל המצב המלחמתי עם מדינות ערב, היה צורך להשתמש בנתיב טיסה שיעקוף את סעודיה, מצרים וירדן, והמסלול היה מעל באב אל מנדב, הים האדום, מצרי טירן, אילת עד נמל התעופה בלוד. הטיסות ארכו כשמונה שעות ללא נחיתת ביניים, וטווח הטיסה היה 2815 ק"מ. בכל טיסה כמאה וחמישים איש. הטיסות נערכו כל יומיים שלושה בד"כ, ובשיאו של המבצע היו אפילו שלוש טיסות ביום. נס גדול היה, וכל המטוסים הגיעו בשלום ללוד. מטוס אחד נפגע קלות מאש רובים כאשר טס מעל מכה בשל טעות בניווט, ומטוס נוסף נפגע באופן דומה לפני הנחיתה בלוד. לא היו אף נפגעים בכל הטיסות. עלות המבצע כארבע וחצי מליון דולר.

שתי טיסות היו גם מג'יבוטי ובהם מאתיים עולים, ושתי טיסות מאסמרה ובהם גם מאתיים עולים, יהודים תימניים. יהודי עדן עלו בחדשים מרץ עד מאי 1949 1770 נפש, בעשרים ושמונה טיסות. ביום 24 לספטמבר 1950 המריאו שני מטוסי סקימסטר, ובתוכם 177 העולים האחרונים ששהו במחנה חאשד, והסתיים טיפול הג'וינט בעולים מתימן.

הסוכנות השאירה צוות מצומצם של עובדים בעדן, אשר טיפל בזרם הקטן של העולים אשר המשיך להגיע לעדן. הסוכנות העלתה את העולים בגל האחרון, מאוקטובר 1950 עד אפריל 1956, 1342 נפש.

סך כל העולים מתימן 50,160 נפש, מחודש דצמבר 1948 ועד לחודש אפריל 1956.

התיאור המפורט ביותר על חיי העולים בתוך המחנה נמצא בספריהם של נסים בנימין גמליאלי, תימן ומחנה גאולה, אשר היה מדריך במחנה, ובספרו של שליח העלייה יוסף צדוק בסערות תימן, ועוד.*

מנהל המחנה הראשון היה ד"ר ביגל בן ברוך, אשר השכיל לכבד את רבני הקהילות וזכה לכבוד רב. לאחר   כשנה ורבע הוא הוחזר, ובמקומו מונה מנהל אשר לא כיבד את המסורת ונוצרו יחסים עכורים. בלט בעיקר יחסה העויין של המנהלת השלישית גב' אולגה פיינברג, איזבל בלשון העולים, אשר לא התחשבה במסורת הצניעות במחנה, ועקב יחסה הקשוח במיוחד אל רבני המחנה שהיו למעשה, מנהיגי הקהילות במחנה, ניצלה את השפעתה ופנתה אל הנציב הבריטי העליון בעדן, בטענה שכביכול פרץ מרד במחנה. בגסות רבה הושלכו י"ז מנהיגי הקהילות לבית הסוהר. מנהיגים אלו יצגו קבוצות עולים מכל אזור.*

להלן שמות הרבנים הללו: מרי חיים סנואני, גדול חכמי דרום תימן בדור העלייה, מרי סאלם נסים ושצ'י, מרי יוסף הארון חיידאני, מרי מאיר סעדיה חאסר, מרי מנחם סאלם חצרוני, מרי סאלם מנחם ג'עדי, מרי עואץ' והב, מרי סלימאן חרפוף, מרי צאלח ערקובי, מרי אברהם סעיד שרעבי, מרי חסן חדאד, מרי חיים דאוד, מרי שמעון אהרון, מרי חיים סאלם קרואני, מרי יעקוב שמעון וסאלם חסן דערי.

המחנה היה מיועד לקלוט עד אלף נפש, אך בפועל עקב המצב היו במחנה בימים מסוימים כשלוש עשרה אלף נפש, והתנאים במחנה היו קשים במיוחד. העולים הגיעו כמעט בחוסר כל, לאחר שנסחטו על ידי שליטים מקומיים בשטח החסות של הבריטים, סמוך לעדן. בשטח השיפוט של האימאם היחס ליהודים היה סביר, שכן האימאם היה אוהד יהודים, ואף הרב שלום מנצורה, המקורב ביותר לאימאם בזמן העלייה, סייע רבות לפתור בעיות.*

לצד המסירות הרבה של עובדי המחנה והתרומות המכובדות של ארגון הג'וינט, היו מעשי פשע מצד עובדים מסוימים. רכוש רב של העולים נשדד, עובדים מסוימים ניצלו את התמימות והיושר של העולים, בכדי לרמות אותם. לעולים רבים נאמר, כי לא ניתן לעלות על המטוס תכשיטי כסף וזהב, ואף משקל הרכוש הוגבל לשנים עשר ק"ג, ואת כל הרכוש העודף לקחו עובדים אלו ומכרום. כך נלקח מהעולים כתבי יד רבים, תכשיטים ורכוש רב אחר. כאן צמח זרע הפורענות של גניבת ילדי תימן.