נוּנָה

הכפר נונה נמצא בחלק הצפוני של נפת חדא, השייך למחוז צנעא. ליד העיירה זראגה.

הכפר נחשב ריש גלותא, דהיינו, המקום אליו הגיעו הגולים לראשונה לתימן, או מקום התיישבות ראשון לאחר גלות מוזע בשנת תל"ט-ת"מ (1679).

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר עשר משפחות בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: יחיא בן מרי יוסף, יחיא סאלם סעיד, סעיד סאלם לדאני ובנו, מוסי' סאלם לדאני ובנו, סאלם דאוד לדאני, סעיד סאלם מכ'ייט ובניו, מרי יחיא יוסף קוריש, סאלם חסן ובניו סאלם ומוסי, סעיד סאלם ויחיא סאלם סלבה. מכולם ריאל.

חכמי הקהילה בתקופה זו: מרי יחיא יוסף קוריש ומרי יוסף.

בחודש תמוז תרפ"ט-1929 שלחו ר' שלום יחיא לוי אגרת מליצות בשם קבוצת עולים. באגרת הוא מבקש סיוע מארץ ישראל להעלאתם מעדן. עמו חתום ר' דוד שמעון מכפר כ'או.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה חמש עשרה משפחות, אשר גרו בשכונה נפרדת. ואולם, מחצית מבתי היהודים היו חרבים, עובדה המלמדת, כי בדורות קדומים יותר מנתה הקהילה כשלושים משפחות: לולוי, קוריש, בני יוסף, מעלם, לדאני, ועוד.

שני בתי כנסת היו בכפר, ואולם היה פלא באחד מבתי הכנסת, כאשר היו נכנסים הרבה אנשים לבית כנסת הקטן הוא לא היה צפוף, "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום".

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ בעלייה הגדולה שני יהודים: שתי נשים נשואות, בגילאי עשרים עד שלושים שנה, ממשפחות בוטיל ובשארי. שמות המשפחה שלפני הנישואין: מוסא וסיאני.