בדיחי, יוסף בן שלום

חכם באשי, צנעא, מאה י"ט-כ'

מרי יוסף בן שלום בדיחי נולד בצנעא בשנת תקפ"א (1821) בערך. הוא היה מגדולי חכמי צנעא, ולמד תורה בחברת חכמי הישיבה הכללית. הוא מונה להיות חכם באשי שלישי מאז שבטלו בתי הדין הקבועים בצנעא. לאחר שנה התפטר כיוון שלא אהב את השררה, והחליפו בתפקיד חכם באשי הרביעי ר' יוסף אהרן עמר. הוא חתום על פסקי דין, תשובות ואגרות. בשנת תרמ"ג (1883) הוא חתום עם חכמי הישיבה בנושא קופות הצדקה, בשנת תרמ"ו (1886) הוא חותם על תקנות ציבור, ובשנת תרנ"ח (1898) הוא חתום עם חברי בי"ד וחכמי הישיבה על אגרת לירושלים.

הוא חתום על מסמך ביום חמישי, י"א באייר תר"ן (1890). המסמך עוסק בהסכם עם שד"ר הקהילה התימנית בירושלים בעניין העלאה של אשה גלמודה מצנעא - מרת רומיה בת שלום גיאת - לירושלים. חתומים עפ"י הסדר: מרי שלמה בן שלום צאלח, מרי יוסף בן דוד מנזלי, מרי יוסף בן שלום בדיחי ומרי אברהם בן מרי צאלח.

הוא היה מטפל בשד"רים שהגיעו לצנעא. בשנת תר"ס (1900), למשל, הגיע שד"ר חברון הרב יהודה אמזליג אם אגרת בידו, ומרי יוסף בדיחי, כאחד מעשירי הקהילה ונכבדיה טיפל בו וסייע בידו.

מתורתו ידועים לנו דיואן שהעתיק הכוללים דברי מוסר לקהילה, וכן חידושי תורה שמביא בשמו חתנו ר' שלמה בדיחי בספרו עולת שלמה (ב"כ תשנ"ד, עמודים רס"ח, שכ"ח ועוד). בדיואן שהעתיק (כת"י מהלמן) צ' דפים המחולקים לזאפת (ח"י דפים), נשיד (נ"ז דפים) ושירים (עד דף צ"ו). החידוש העיקרי הוא בהקדמה הארוכה - עשרים עמודים - ובה תוכחת מוסר לבני הקהילה. הקדמה זו פורסמה בדיואן החדש שפרסם ר' יוסף כהן עראקי בשנת תשנ"ט.

להלן קטע מן ההקדמה:

"יקרא האחד ויאזין השני... אנכי עבד ובזה הקל והרזה נושא עיני תמיד למרום השופך במר שיחי ומבקש מיוצר רוחי הצעיר יוסף בן שלום בדיחי יצ"ו. ויען כי ראיתי שערוריה וח"ו פשתה המספחת בקצת בני עמינו הנהנים ומצפצפים יותר ויותר כפלים מצפצוף צפרים חיות בבית משתאות, הנה נא איש אלהים קדוש הוא רב ש"ש שבזי אשרי יולדתו... והתוועדו בבית המשחה וישם השטן דבר בפי כל אחד לדבר סרה על אחיהו ולביישו בדברים לעיני בני עמי... והנני מלמדך תורה על רגל אחת ולא תאבד, מה דעלך שני לחברך לא תעביד... ע"כ.

דברי קטן הכמות ומעט האכות, נחשב כאין וכאפס תולעת ולא איש, אם תרצה לידע לשמי: שמי חציו חצי חציו ועוד נוסף חצי נוסף. או בדרך זה: סוף שמי תחלת שמי ואמצע הסוף שמי וסוף ההוא סוף שמו כן לשלום הצ"ל (בדיחי כג"י צ"ל)".

בבי': סע"ת, ע' נ', קע"ד 60; ר"י קאפח, הליכות תימן, ע' 88; ר"י קאפח, כתבים, 887-890; טובי, מאה י"ט, ע' 319; ניני, ע' 113; טובי, מכתביהם, ע' 199; עולת שלמה ב"ב תשנ"ד, ע' רס"ח, שכ"ח ועוד; כת"י מהלמן 21/180- 34687.