בלוג יהדות חברה וקהילה
הריקוד התימני היהודי שונה מהריקוד הערבי התימני, שהוא ריקוד על טהרת הגברים בלבד (גם הריקוד היהודי) הריקודי הערבי מלווה בשליפת חרבות (גנביה בערבית) בתרגום לעברית צדית מהמילה צד היא עשויה בצורת חצי סהר שהוא סמל האסלאם.
והרוקדים מנפנפים בה מעלה מטה ולכל הצדדים כמאיימים להשתמש בה. ותוך רקיעת רגליים מוגות במעגלים ובכל הצירופים האפשריים השונים. לעומת זאת הריקוד היהודי בתימן גברים לחוד ונשים לחוד בבחינת "כבודה בת מלך פנימה", הריקוד היהודי הגברי הוא או ביחידים או בזוגות וזאת לדעתי בשל גודל (מיעוט) הקהילות בתימן ובפיזורן הרב. הרוקדים היו מלווים בכלי נגינה אחד הלוא הוא הפח 18 ליטר ובמקומות אחרים בטש(ת) שהוא מין מגש עשוי מתכת המשמיע קול נקישת מתכת. הסיבה לאי שימוש בכלי נגינה רגילים היא בשל חורבן בית המקדש אסרו היהודים על עצמם ומחכים לבנין בית המקדש בקוד הגברים מלווה בשירה של בעלי קול נעים והרוב מושר בעברית וחלקם גם בערבית השירה קיצנית הגורמת לרוקד ואו לרוקדים לתנועות גוף שונות ומשונות נפנוף ידיים תנועות רגליים והזזת הראש מצד אל צד קדימה ואחורה ממש כאילו הרוקד ואו הרוקדים נכנסו לאקסטזה כיד הדמיון השורה על הרוקדים עד כלות הכוחות גם הסימונים (הפיאות) רקדו לפי תנודות הראש הם נעו כמובן לכיווים ההפוכים מכיוון הראש אם הראש נע קדימה הסימנים נעו אחורה באותה האקסטזה נהגו לרקוד בחתונות ובשמחות משפחתיות והללויה הריקוד מתחיל בצעד התימני ונמשך ללא שליטה על הגוף או על צעד מסוים המנגינה והקצב מזמינות לרחבת הריקודים עוד ועוד אלא נותן לגוף חופש מוחלט לעשות כרצונו הריקוד נמשך לתוך הלילה המנגינה והקצב עושות את שלהן ואז מגיע עת "התושיח" שהוא ירידה למטה של כל הגוף עד הריצפה והתרוממות מהירה כמעט לידי עמידה זה הוא תרגיל קשה מאוד לצעירים ולא כל שכן למבוגרים ואני ראיתי במו עיני מבוגרים מאוד עושים זאת.
הנשים אהבו מאוד לרקוד באירועים משפחתיים ובחתונות הריקוד היה מיען התפרקות מעמל יומן הסגנון העיקר היה הדעסה שפירושו בערבית הוא דריכה משמעותית האומרת אני כאן נוכחת במלוא כובד משקלי הכולל הבגדים המפוארים וכל כובד התכשיטים. ריקוד הדעסה הוא ריקוד מתון ובו הנשים מתלבשות בשמלות ססגוניות מעל למכנסים הרקומים בחלקם התחתון רקמת יד מרהיבה ביופיה והנקראת (חיבקה) לראשן התקשטו במטפחות גדולות צבעוניות ומרהיבות ביופין נקדאות (מגרמה) תכשיטיהן עשויים מכסף טהור משובצים אבני חן נוסף ענוו טבעות עגלים וענקים לצוואר הנקרים (דוגה) כולם מעשי ידי אומן הנשים לו את ריקודיהן בשירה בערבית שחלקן חיברו בעצמן.
