הכל

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר עריף עשר משפחות בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: אברהם ד'מארי ריאל ורבע, שאול בן יחיא רבע ריאל, יחיא יוסף כ'ועי ובנו, סאלם בן יחיא סאלם, סעיד כ'ועי, סעיד בנימין ובנו חיים, אברהם מדינה, יחיא חדאד ובני אחיו ויהודה קארני.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר עשר משפחות בערך: ד'מארי, שאול, כ'ועי הלוי, מדינה, בנימין, קארני, חדאד, ועוד.

הכפר סמוך לעיירה שבאם, כשלושים ק"מ מצפון מערב לצנעא.

הידיעות הקדומות שבידי הן משנת תי"ז-1657. בשנה זו נכתב כתב יד של מדרש הגדול, ובו 168 דפים. את החלק השלישי העתיק הסופר ר' יהודה בירב יוסף הלוי פקעה. אחרי הקולופון רשימת בעלים משנת "אתתקס"ח לשטארי (תי"ז-1657) במאתא אלערוס".

יהודי ערוס סבלו מגלות מוזע בשנת תל"ט-ת"מ (1679), ואף סולקו מבתיהם ויצאו לגולה, כפי שמוזכר בקינות על הגלות.

בשנת תרל"ד-1874 בערך חי בכפר החכם מרי יחיא בן יוסף כהן, אשר כתב פירושים לקונטרס שערי קדושה שחיבר מהרי"ץ. בנוי בצורת שו"ת, ומכונה גן החיים.