יצחק, יחיא בן משה הלוי*

רב ראשי, צנעא, מאה י"ט-כ'

מרי יחיא בן משה הלוי למשפחת יצחק היה חכם באשי שביעי ואחרון. נולד בצנעא בחודש תמוז שנת תרכ"ז (1867) או שנה מאוחר יותר. אביו, ר' משה, היה מראשי הקהילה, ואמו רומיה היא בתו של מרי שלום מנצורה מגדולי חכמי תימן. למד תורה אצל סבו, מרי שלום מנצורה ומרי חיים קורח בבית כנסת צאלח בצנעא.

התפרנס מעיבוד עורות, מלאכת משפחתו. בגיל צעיר הוא נמנה עם חכמי הישיבה, בראשות מרי יחיא בדיחי. בשנת תרמ"ו (1886) נשא לאשה את מרת סעדה בת ר' יחיא כ'מרי, ונולדו לו שני בנים ושתי בנות. הבכור, מרי שלום, היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי ליהודי תימן בישראל.

מגדולי חכמי הישיבה הכללית, ובהמשך נחשב לגדול הדור בתימן בתורה ובהנהגה. בלט באהבתו הגדולה ליהודים מחוץ לצנעא. הוא היה פיקח ונבון מלידה.

בשנת תרס"ב (1902) נבחר לחכם באשי - רב ראשי וראב"ד בבחירות, והחליף את ראב"ד מרי שלמה צאלח. היה מקובל מאוד גם על השלטון הטורקי.

שאלות רבות הופנו אליו מכל רחבי תימן, בעיקר בנושאי שחיטה, טרפיות ואישות, וכשראה שהדבר מקשה מאוד על תפקודו מינה את מרי יחיא נחום מהעיר שג'אדרה להיות שליחו לישובים השונים. הוא בחן, הסמיך ומינה שוחטים, והצליח מאוד בתפקידו בזכות חכמתו, מומחיותו ואופיו.

תשובות רבות ופסקי דין רבים כתב ופסק, וחלקם הגדול נעלם. הוא חתום על פס"ד בעניין שכירות בית בשנת תרפ"ט (1929) עם מרי שמעון בן שלמה נוני. פסקי דין רבים ותשובות רבות עומד לפרסם נינו, הדיין בבי"ד הרבני האיזורי בחיפה, הרב אבירן הלוי.

הוא שימש בדיינות עם מרי יחיא קאפח החכם באשי, מרי אהרן בן שלום כהן, מרי אברהם ב"ר יהודה בדיחי, מרי עמרם קורח - לימים הרב הראשי ועוד. הנהיג את הקהילה היהודית ביושר, בחכמה ובהגינות, הגן על חלשים ולא חשש מבעלי זרוע. עודד את הקהילה להקפיד יותר על שמירת המצוות ואף שלח שליחים ואגרות אל הקהילות השונות, ואף אל החכם באשי בטורקיה וחברת כי"ח. עסק רבות בהצלת יתומים יהודים מידי האסלאם ולא חס על כוחו. הוא הציל את אדמת היהודים מהוקף המוסלמי. אף בצעירותו, כאשר הוקמה בית כנסת יצחק בצנעא בשנת תרמ"ח (1888), היה בין הבנאים ונשא על גבו משא רב עד שגבו השתפשף.

הוא היה מראשי העקשים - קהילה שמרנית, אשר רוב חכמי צנעא נמנו עמה, והמשיכה לשמור על היחס וההשפעה הגדולה של הקבלה. הוא נאבק בחכם באשי, מרי יחיא קאפח. עפ"י הערכת יוסף טובי ובן בתו ר' אהרן קאפח, הרקע הראשוני והנסיבות למחלוקת זו החלו עוד בשנת תרמ"ח (1888), כאשר נפטר ראש הישיבה הכללית בצנעא מרי יחיא בדיחי ביום טוב שני של גלויות. בזמן ההלויה הספידוהו מספר חכמים ביו"ט, והחל ויכוח הלכתי, האם זהו הספד שאסור לעשותו ביו"ט שני של גלויות כשיטת ר"י קאפח ושד"ר טבריה ר' יחזקאל שאול רופא, או שזוהי דרשה שמותר להיאמר ביו"ט שני כשיטת מרי יחיא יצחק וחבירו מרי אברהם נדאף.

בשנה זו היה צעיר בן כ"א שנים, ולא היסס לצאת נגד מרי יחיא קאפח הבוגר ממנו, ואשר היה מן הדמויות המרכזיות בישיבה.

רעייתו הראשונה נפטרה בשנת תרס"ד-ה (5-1904) בזמן המצור על צנעא - חוזת אלנפר, עקב מלחמות הטורקים והאימאם יחיא. בשנת תרס"ו (1906) נשא לאשה את מרת רומיה בת הגביר ואיש החסד ר' שלמה חבשוש.

פעל רבות בשנים תרס"ח-תר"ע (1908-1910) להקים בית ספר עם השכלה כללית. הוא הריץ מכתבים עם מספר חכמים לחכם באשי מטורקיה, ר' חיים נחום, כדי שיפעיל את השפעתו על השלטון הטורקי בתימן, וכן לחברת כל ישראל חברים. בית הספר החדש נסגר לאחר חמש שנים ולימדו בו ר"י קאפח ובנו ר' דוד, שבשנים אלו עוד שיתפו פעולה ביניהם.

תלמידים רבים הסמיך לרבנות, מהם דיינים וראשי קהילות בתימן ובארץ בדור העלייה. מתלמידיו הידועים ביותר והמפורסמים בנו מרי שלום, מרי יוסף שמן, מרי ישראל עוזרי רב הישוב בית עד'אקה ומרי חיים חובארה.

נפטר ביום רביעי, י"א בסיון תרצ"ב (1932).