מסעוד, יוסף

מרי יוסף מסעוד נולד בצנעא באמצע המאה הי"ח כנראה. הוא התפרסם על רקע המחלוקת הגדולה שהייתה לו עם חברי בי"ד וחכמי צנעא, וסירב לקבל את הכרעותיהם.

הוא התיר את איסור חדש בחו"ל. הוא בר הפלוגתא החריף, שאיתו מתווכחים הדיין מרי יחיא משרקי ונגיד הקהילה מרי אברהם אלשיך. השגותיהם עליו, מבלי להזכיר את שמו, פורסמו בהרחבה בשו"ת רביד הזהב (ע' מ"ו-נ"ח) למרי דוד ובנו הדיין מרי יחיא משרקי. הפולמוס נמשך שנים, כנראה, בסוף המאה הי"ח ובתחילת המאה הי"ט, עד לשנת תקס"ט (1809) שנת פטירתו של מרי יחיא משרקי. ואולי נמשך הויכוח רק עם מרי אברהם אלשיך לאחר שנה זו אך לא יאוחר משנת תקפ"ט (1829), שנת פטירתו של ר"א אלשיך.

מרי יוסף מסעוד מתלונן כי:

"שבזמנינו זה נעלו דרכי התשובה ואחזו בתי כנסיות ובתי מדרשות לבלתי התוכח זה עם זה לברר האמת ובפרט דיני ממונם... ונתקבצו כל בני תורה ונתברר האמת וכפי מועט את המרובים לעקור את האמת ולהקים את השקר".

ר"א אלשיך סירב להתייחס לטענותיו באופן ענייני וכתב:

"כל אלו אשר בנית בנויים על תוהו ואבני בוהו, ואיני צריך להשיב עליהם ולהג הרבה יגיעת בשר, ושלום".

מרי יחיא משרקי דן עניינית בטענותיו. מזווית שונה ניתן להשלים את תיאור המחלוקת ביניהם. מרי שלום מנצורה כותב בשולי הדברים:

"זה הלשון שכתב יד כהר"ר יחיא משרקי דיין דק"ק צנעא יע"א לסתור דברי הרב יוסף מסעוד, ולפי שהיה מקנתר על הבית דין בכל עניין, וחולק עליהם לא היו מתקבלים עמהם, ואפי' ישיבו עליו לא ישמע להם. ולפיכך כשהגיע הכתב ליד מהרי"ם (מרי יחיא משרקי) ז"ל כתב כל אלו וכו' כלומר, אלו אשיב לא ישמע...

ואחר המחילה מהרב ז"ל, אלו היה מדבר בלשון רכה ושפה ברורה לא היו דברים נדחים... וזה המאסף מפני שהיה מקנתר וחולק על ב"ד בכל הצדדין ומוציא עליהם לעז בכל זמן ובכל מקום היו סותרים דבריו... הצעיר שלום בן א"א יודא מנצורה".

הוא כתב חיבור בשם @44"ספר הזכרון"@55 העוסק בפירושים, דרושים וטעמים לתורה בראשית ושמות.

בכה"י ק"ג דפים. כתב היד לא פורסם עדיין, והוא ברשות משפחת הדיין וראב"ד מרי ישעיה משורר זצ"ל (ע"ע). כמקובל בתימן הפירוש מורכב ממדרשים, קבלה, גימטריאות ועוד, ובסופו עשרים דפים של שו"ת.

גיסו הוא אברהם בן יחיא גיאת ובניו שלום ושלמה, מהם ביקש שלא יגלו את דבריו בשמו, אלא אם מדובר באדם נאמן כמו ראש הישיבה מרי שלום בן סעדיה כהן. בסוף ההקדמה שיר שסימנו "אני יהוסף".

בפירושו לפרשת משפטים הוא מביא את דברי הרב משה אלשיך בגנות התופעה שיהודים פונים לערכאות של גויים, והוא מגנה תופעה זו שאולי הייתה נפוצה בצנעא בזמנו.

נפטר, כנראה, בצנעא במחצית הראשונה של המאה הי"ט.