קארה, יחיא בן מרי יוסף (בן הרב הראשי)

חכם, רופא ומנהיג, צנעא, מאה י"ט

מרי יחיא בן הרב הראשי מרי יוסף קארה נולד בצנעא בשנת תקע"ב (1812), ולמד תורה אצל אביו. הוא היה תלמיד חכמים ואחראי על שחיטת העופות והסמכת השוחטים. עסק ברפואה בהתנדבות לשם שמיים ואף ערך ניסיונות.

בשנת תרכ"ה (1865) פרצה מגיפת תולעים בבני מעיים, ורבים שנפגעו מתו מהמחלה מצער וייסורים. מרי יחיא ערך ניסיונות ומצא, כי שתיית אנגרי - יין שרף, מיד לאחר עקיצת התולעים מרפאת את הדלקת, ואכן תרופה זו הצילה רבים, והתולעים יצאו מתים לאחר השתייה.

הוא חתום על כתובות כדרכם של מנהיגי תימן, ובשנת תרכ"ז (1867) הוא חתום עם מרי אברהם צאלח הדיין ור' שוכר בן יחיא חבשוש. בשנת תרי"ד (1854) ברח מצנעא בגלל גזירת המקמצים, נתפס ועונה עינויים קשים ונכפה לעשות את הגזירה. הוא פדה את עצמו וברח.

הוא היה מעמודי התווך של הקהילה בצנעא, וסייע רבות בידי אחיו הרב הראשי מרי שלמה קארה. בשנת תרי"ט (1859) כאשר משיח השקר שוכר כוחיל הראשון החל להפיץ את אמונתו, אחיו מרי שלמה - הרב הראשי, היה בגלות בקרית אלקאבל וחלק מיהודי צנעא תמכו בו. מרי יחיא קארה ומרי שלמה עמר הובילו את המאבק נגדו, ויצאו בחריפות נגדו וניסו לעצור את הסחף באנשים שהאמינו בו.

ר' יעקב ספיר התארח אצלו בשהותו בצנעא וכתב עליו: "יצאנו לקבל פני הרב הגדול חסיד ועניו, מרי יחיא אלקארה אחיו ומשנהו של הרב הגדול ראב"ד דק"ק צנעא הבירה וכל ארץ התימן". לאחר גלותו בהרי חראז וצעפאן מדרום מערב לצנעא חזר לצנעא.

ימים מועטים לאחר מכן חלה, כנראה, מאבנים בכליות שהקשו עליו מאוד את יציאת השתן, וכעבור שנתיים נפטר ממחלתו.

נפטר בצנעא בכ"ז בסיון תרמ"ב (1882), ולפי דעה אחרת בשנת תרמ"ז (1887).

בבי': ספיר, דף ס"ט, ב'; סערת תימן, ע' ל"ו-ל"ט, מ"ד; קע"ד מס' 44; ניני; טובי, יהודי תימן במאה הי"ט; טובי, מכתביהם; ר"ש גמליאל, חכמי היהודים, ע' קס"ג; אהרן קאפח, הגאון ר' יוסף בר' שלום אלקארה, ע' 34; י"ל נחום, צוהר, ע' קפ"ט מס' 33-34.