סעדיה בן אברהם 3חכם, צעדה - צפון תימן, מאה י"ב
מרי סעדיה בן אברהם היה מחכמי העיר צעדה בצפון הרחוק של תימן במחצית הראשונה של המאה הי"ב.
הוא ידוע ממסמכים שנמצאו בגניזה, ובו מסופר כי נסע למצרים בשנת ד'תתצ"ד (1134), והוזמן בשבת שלפני פסח להיות חזן, ומתוך הוקרה לראש ישיבת מצרים, הגאון מצליח הכהן, הוסיף בקדיש "בחייכון ובחיי אדונינו מצליח הכהן", כפי שהיה מקובל בזמנו. בשבת חול המועד יהודי מפרס בשם דוידי, שליח ישיבות בבבל, היכה את מרי סעדיה במניפה בברכו, בטענה, כי פגע בכבוד גאוני בבל. אירוע זה היה בשלהי השפעת חכמי הגאונים מבבל על מצרים. מרי סעדיה התנצל בבית הכנסת בפני כל הציבור.
להלן קטע מהמסמך, לא ידוע מי הכותב. הקטע פורסם ותורגם לעברית ע"י גויטיין:
"...בדבר מעשה שקרה קודם שהגענו בחודש ניסן בבית הכנסת, והוא שהגיע איש בעל תורה צעדי והוא יושב בארץ צעדה ושמו סעיד אבן אברהם, והוא עמד לפני הציבור ביום השבת לפני פסח בתפילת שחרית להוציא רבים ידי חובתם, והוא נהג בתפילתו כפי המנהג והמצווה בלקחו רשות לאדונינו מצליח הכהן, ראש ישיבת גאון יעקב יכון שמו לעד, וכך אמר, לאחר שהזכיר את הרשות של ראש הגולה: "בחיי אדונינו מצליח הכהן ראש ישיבת גאון יעקב". ואולם כאשר אמר זאת לפי המנהג המקובל, צעק עליו סאלם בן אלחזאן, ואחריו אחדים מן הקהל מאנשי המקום וגער בו הנ"ל ואחדים מן הקהל ואמרו לו מה זה שעשית, והם יצאו משם במצב זה באותו יום, והוא (הצעדי) מתבייש עד מאוד, וכאשר היה יום השבת בבית השייך יוסף אבן אברהם, והוא יום חולו של מועד, והנה בשעה שהם אכלו ושתו לקח האיש הפרסי ההוא שטען שהוא דוידי את המניפה והיכה בה לסעיד אבן אברהם על ברכו באופן... שהיה כמו התראה, ואמר לו מה גרם לך לעשות את המעשה הזה...
וביום ראשון שלאחר השבת ההיא הלך סעיד אבן אב(רהם) בלויית (ח)סאן אבן בנדאר אצל הפרסי וביקש ממנו להתפייס עמו, (ויאמר לו לא אתפ)ייס עמך עד שתכנס אל בית הכנסת המקום שהתפללת ותתוודה שם שהיית טועה במעמד ישראל ותאמר חטאתי, וילכו משם. וכאשר היה יום ויושע (שביעי של פסח) התפלל הציבור כולו בבית הכנסת, וכאשר גמרו את קריאת התורה קם סעיד אבן אברהם הנזכר בתוך בית הכנסת ואמר: רעי, הלא ידעתם כאשר התפללתי בפעם הקודמת טעיתי כי הזכרתי אדונינו מצליח, ועכשיו הריני מתוודה לה' יתעלה ולציבור וחטאתי לה' אלהי ישראל ולכם, וילכו להם הציבור.
וכאשר הגענו אנחנו הזרים הבאים משתי הרוחות (מהודו ומצרים) שמענו את הדבר הזה והתעצבנו עד מאוד...".