משורר-שאער, ישעיה בן שלום*

מרי ישעיה משורר- שאער נולד בשנת תרע"ח (1918) במחוז איב שבדרום תימן, להוריו ר' שלום ושולמית. התייתם מאביו בגיל שש שנים.

בשנת תרצ"ז (1937) בגיל י"ז שנים יצא בדרכו לארץ יתום ובודד. בהגיעו לעיר עדן הכירו חכמי העיר בכשרונו הגדול, ושכנעו אותו להישאר בעדן ולשמש רב, למרות היותו צעיר לימים. תשוקתו לארץ ישראל גברה, ולאחר שהות של כשנה בעדן עלה לארץ יחידי, והגיע לדודו בחדרה. רב העיר חדרה, הרב יוסף דב כהן, הכיר בכשרונותיו והפנה אותו לישיבת מרכז הרב בירושלים. שם עשה חיל והוסמך לרבנות ולדיינות ע"י הגאונים, הרב יעקב חרל"פ, הרב שמשון אהרן פולנסקי וראב"ד הגר"א ראם זצ"ל.

הוא היה ציוני בנשמתו, כדרכם של רוב חכמי תימן בדור העלייה, תוך כדי הסתיגות מהחילונית שבמדינה. נשא לאשה את הרבנית שרה שהייתה יד ימינו ועזר כנגדו, שעוסקת עד היום בפעילויות התנדבותיות רבות, ובהן פעילות עניפה בגמילות חסדים, סיוע לעניים ונדכאים, עוסקת בהרבצת תורה לנשים, ופעילות ציבורית גדולה. היא חברה במרכז המפד"ל.

השתקע בפ"ת, ובשנת תש"א (1941) נענה לבקשת הרב סולומון זצ"ל והקים את ישיבת "אור המזרח" לילדי תימן בפ"ת, אשר הפכה לימים לישיבת תורה ומלאכה כפר אברהם בפ"ת. הוא שימש בה ר"מ.

בשנת תש"ה (1945), בסיוע מרי רפאל אלשיך ומרי שלום יצחק הלוי, נבחר לרב קהילת יהודי תימן בשכונות מחנה יהודה ושעריה בפ"ת בהיותו בן כ"ז שנים בלבד. מינוי זה עורר שאלה הלכתית, האם ראוי לצעיר שטרם מלאו לו ארבעים שנה לשמש רב שכונות, אך גדלותו בתורה וכשרונותיו המרובים הכריעו בעד בחירתו.

נחשב מגדולי הלמדנים והחריפים ביותר שקמו לה ליהדות בכלל, וליהדות תימן בפרט בדור העלייה לארץ. הוא פעל רבות בפעילות ציבורית, בקליטה רוחנית של העולים מתימן, העביר שיעורי תורה, דאג לשימור המסורת של יהדות תימן, וניהל מאבקים רבים עם אותם אישים ומוסדות אשר פעלו לנתק את עולי תימן ממסורתם.

בשנת תש"י (1950) בגיל ל"ב שנים*, מונה לדיין בבית הדין הרבני האזורי בפ"ת עם הדיינים הרב ראובן כ"ץ זצ"ל - רב העיר, ויבדל לחיים הרב הראשי לשעבר הרב עובדיה יוסף שליט"א. בהמשך נבחר לחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים וראב"ד בעיר פ"ת. הוא ישב בדין עם הרבנים הראשיים בבית הדין הגדול בירושלים, עם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו שליט"א. בשנים האחרונות לחייו נחשב כזקן והותיק שבדיינים בבתי הדין הרבניים בארץ, וזכה לשבת על כס הדיינות ארבעים שנה.

הוא היה איש רב תחומי, הנדיר ביותר בימינו. הוא שילב את עולם הדיינות עם עולם המעשה, והמשיך לשמש רב השכונות מחנה יהודה ושעריה, ענה לשואלים בביתו, המשיך לעסוק בשחיטה ובניקור בהתנדבות, הסמיך שוחטים רבים ומורי הוראה ועוד.

הוא גילה עצמאות ומקוריות וייחודיות בפסיקותיו ההלכתיות. פעמים רבות היה בדעת מיעוט, ובחלק מהמקרים דעת המיעוט שלו אומצה ע"י בית הדין הגדול לערעורים בירושלים. בשבתו בבית הדין ניסה פעמים רבות לשכנע את בעלי הדין לנקוט בפשרה, כדי שלא יצטרך להכריע לצד זה או אחר. פעל רבות להשכנות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

מן הכתובים נותרו בעיקר פסקי דין רבים ביותר אשה כתב בתפקידו כדיין. נוסף לכך עסק בשירה ובחידושי תורה אשר את חלקן הגדול תכנן להעלות על הכתב ולא זכה לכך, וחלקם עדיין בכתובים.

נפטר בפ"ת ביום חמישי, י' בסיון תשנ"ח (98/6/4).