טביב בן אברהם

מרי טביב בן אברהם נולד בתימן במחצית השנייה של המאה הי"ט בצפון תימן. הוא היה, כנראה, ממנהיגי קבוצה של כמאתיים נפש אשר עלו בשנת תרס"ט (1909) והתיישבו ברחובות, ראשון לציון ופתח תקווה.

הוא התפרסם בזכות היותו השוחט המרכזי במושבה ראשון לציון משנת תרס"ט (1909) ועד לאחר שנת תרפ"ח (1928). הוא שימש מנהיג במושבה יחד עם מרי שלום בן פנחס עראקי. התימנים שהתיישבו בראשון לציון השתלטו בהדרגה על ענף השחיטה והקצבות, ובשנת תרפ"ח (1928) כל ארבעת הקצבים במושבה היו מיוצאי תימן. בשנת תרע"ה (1915), לאחר שהקצבים ביססו את מעמדם והרבה קונים מיוצאי אשכנז קנו אצלם בזכות המחיר הזול יותר, ערערו השוחטים האשכנזים על כשרות השחיטה והניקור של התימניים. פעמיים נבחנו בפני הרבנות ביפו, ופעם שלישית בפני בית הדין הגדול בירושלים בט"ו בשבט תרפ"ב (1922) בראשות הרב הראשי לישראל, הרב אברהם קוק. הרב קוק שיבח אותם על ידענותם ומומחיותם. ואולם, השוחטים האשכנזים המשיכו לערער בטענות שווא של אי כשרות השחיטה, כאשר לשיקול של פרנסה וכלכלה היה משקל עיקרי. לאכזבתם, בכ"ו בטבת תרפ"ג הוציא הרב קוק כרוז "בדבר הניקור והשחיטה של התימנים שאסור לאחינו האשכנזים לסמוך עליו". כרוז זה פגע מאוד בקהילה התימנית, שכן השוחטים היו גם רבני הקהילה. כונסו אסיפות מחאה וניסחו "מחאה גלויה".

התערבותו החד צדדית של הרב קוק לא הועילה, שכן פרנסי המושבה החליטו לא להתערב בויכוח ההלכתי, והשוחטים התימניים המשיכו לשלוט בענף השחיטה והניקור.

לא ידוע מתי נפטר.

ואולי הוא רבי אברהם טביב, ע"ע הבא.