בתמונה (2): הכלה נאדיה בת זכריה יחיא קעטבי עם מלוותיה בטקס הקידושים, כמה חודשים לאחר עלייתה לארץ מצפון תימן. זהו צילום יחיד של כלה מחוץ לצנעא בתלבושת מסורתית של חידאן: שמלת מצבג' עם לבבית מאריג פרחוני, לראשה מטפחת שחורה (שילה) ורדיד סאטן (פוטה מחט'יה) עם פסים ארוגים בצביעת איקט (ikat), טיפוסי לנשות האזור.

גירסה של ענק דקה (השוו פריט 11.AHT.72) משופעת בקמיעות: בית קמיע גדול במרכז, ושניים קטנים – בצדדים; ובעיטורים סמליים על חרוזי הכסף - דגם עדשה (בלסנה – גרגר כסף מוקף בחוט קפיצי או חוט שזור) ודגם שעורה (שעיריאת), שנועד להדביק את העונדת בפוריות הדגן; ואילו בכוחם של חרוזי ה"ענבר" (כהרב = חשמל) למשוך את הכוחות הקוסמיים המטיבים. 

ענק זה מורכב מחלקים שאיכותם אינה אחידה: איכות הכסף והעבודה בחלקים המרכזים (לוחית מלבנית ותליון רוזטה) גבוהים והם כנראה מהמחצית ראשונה של המאה ה-20; ואילו איכותם של המחרוזות (חרוזי מת'מנאת ותות) ושל משולשי הקצה –נמוכה, והן כנראה תוספת מאוחרות יותר. שילוב זה של חלקים מאיכויות שונות של חומר ועבודה, ממחיש את תפקידו הכלכלי של התכשיט: חלקי התכשיט התימני, גם המפואר ביותר, היו מושחלים על חוטי כותנה או משי, כך שאפשר היה לפרקו ולמכור חלקים ממנו בעת מצוקה, ולחזור ולהרכיבו מחדש.

המטבע (ריאל, קרש) הוא הטאלר האוסטרי. בשל איכות הכסף הגבוהה ובשל חוסר היציבות של המטבע המקומי הוא הפך בתימן למטבע עובר לסוחר, למרכיב בתכשיט כמו בענק שלפנינו, ולחומר גלם מועדף על הצורפים. את הטאלרים הנפיקו לצורכי מסחר בין אירופה למזרח התיכון, והמשיכו להנפיק אותם באותה מתכונת כולל השנה – 1780, גם במאות ה-19 וה-20. שנת 1780, הייתה סימן לאיכות הכסף של המטבע.