בתמונה (2): הכלה נאדיה בת זכריה יחיא קעטבי עם מלוותיה בטקס הקידושים, כמה חודשים לאחר עלייתה לארץ מצפון תימן. זהו צילום יחיד של כלה מחוץ לצנעא בתלבושת מסורתית של חידאן: שמלת מצבג' עם לבבית מאריג פרחוני, לראשה מטפחת שחורה (שילה) ורדיד סאטן (פוטה מחט'יה) עם פסים ארוגים בצביעת איקט (ikat), טיפוסי לנשות האזור.

בית קמיע גלילי היה נפוץ בתימן, חוצה דת, גיל ומגדר. גיוון הגרסאות הוא עצום, הן בגודל, בעיטורים ובשילוביו בענקים שונים (דקה, כשח, לאזם, משחטה, טוק ועוד). 

כוחו המאגי רב, גם אם לא הכיל נוסחה מאגית על קלף או פיסת נייר. בצנעא היהודית ענדו אותו רק פעוטות וכלות ומוסלמיות, ואילו ברחבי תימן היה נפוץ בקרב יהודים ומוסלמים. הגבר המוסלמי ענד אותו על חגורתו.

ענק זה נפוץ ברחבי תימן, ושמותיו השתנו מאזור לאזור (במרכז - דקה, ר' דקק או כשח, ר' אכשאח), הוא מורכב מחרוזי כסף גדולים (בצנעא - קחטה, קחאט, בד'מאר ובתימן הדרומית – חסכ) ולעתים בשילוב עם חרוזי ענבר. חרוזי הכסף עוטרו בדגם עדשים (בלסן) או בדגם זרעוני שעורה (שעיריאת).

בהשוואה לענק החזה הצפוני (ראו פריט 11.AHT.22) הנפוץ, מטיפוס זה מצויות רק דוגמאות בודדות באוספים שונים, ואחת באוסף האגודה (ראו פריט 11.AHT.57). אך גרסאותיו הרבות, שהיו נפוצות בתימן התחתונה, מתועדות בתצלומים בעבודתו החשובה של שמעון גרידי על "עדיי תימן" (1937). בכל מחוז נודע הענק בכינוי אחר, אך התבנית דומה: מחרוזות של חרוזי כסף ולעתים גם אלמוגים (מרגאן) אחוזות בלוח מלבני מרכזי (צדר=חזה) ובשני משולשים בקצוות.