הדיואן התימני

פרופ' יוסף יובל טובי

הדיואן התימני, הכולל את מבחר השירים שהושרו בשבתות, במועדים ובשמחות המצוה השונות, שאפשר לראות בו ביטוי מובהק של חיי הרוח והחברה של יהודי תימן, לא נוצר אלא בתקופה מאוחרת מאד בתולדותיהם, במאה הי"ז. ואכן אין בידינו דיואנים כתובי יד קודם למאה זו. מכאן אין להסיק שעד אז לא שרו יהודי תימן מפיוטי ספרד ומשירי תימן בנעימותיהם המיוחדות, אלא שפיוטים ושירים אלו מקומם לא היה בכרכים נפרדים אלא בסופו של התכלאל המסורתי, הלא הוא מחזור התפילה השנתי, במדור המיוחד שנקרא שירות ותשבחות. אמנם היו ידועים בתימן הדיואנים של גדולי משוררי ספרד, למן יצחק בן כ'לפון ועד ר' אברהם בן עזרא ואף דיואן השירים של המשורר העדני בן המאה הי"ב, ר' אברהם בן חלפון. אלא שבדיואנים אלו כונסה יצירתם של משוררים ידועים, ורגליים לדבר כי גם ר' יוסף בן ישראל זכה לקיבוץ שיריו בדיואן, ועם זאת כל אלה עדיין שונים הם מן הדיואן התימני האופייני. זה, כאמור, נוצר רק במאה הי"ז.

אחד מסימניו המובהקים של הדיואן הוא החלוקה בין שני סוגי השיר העיקריים: הנִשְוַד והשירות. חלוקה זו לא היתה ידועה במקבצי השירים במדור 'שירות ותשבחות' שבתכלאלים הקדומים. במדור זה סודרו השירים על פי מחזור השנה, דהיינו קודם פיוטי שבת, ראש חודש, שלוש רגלים, חנוכה וכו' ולאחריהם פיוטים שונים ללא סדר מחייב, ובסוף הפיוטים לחתונה וה'הללות'. חלוקה זו בין נִשְוַד לשירות במדור 'שירות ותשבחות' מופיעה לראשונה באמצע המאה הי"ז, בכמה מן ההעתקים שעשה ר' יצחק וַנּה, שהשפיע רבות על ספרות יהודי תימן, הן באמצעות התכלאל שערך ופירושו החשוב 'חידושין' (עדיין בכתב יד) והן באמצעות חיבוריו הקבליים, הוא אף היה הראשון מכין עורכי התכלאלים ומעתיקיהם שהרבה להכניס מיצירותיהם של משוררי תימן אל מדור 'שירות ותשבחות', ובכלל זה משיריו של ר' יוסף בן ישראל בן הדור שקדם לו, אך בדיואן זה עדיין לא הכניס משירי ר"ש שבזי בן זמנו. בזה תרם איפוא לעיצוב הדיואן התימני בקלסתרו המובהק.

הדמות האחרת שעיצבה את הדיואן הוא המשורר הגדול בקרב משוררי תימן לדורותיהם, הלא הוא ר' שלום שבזי. שירתו רבת ההיקף שנפוצה במהרה בקרב קהילות ישראל בתימן, בייחוד לאחר גלות מוזע (תכ"ז, 1679) לא ניתן היה לכלול אותה במדור 'שירות ותשבחות' שבתכלאלים. מה עוד שבאותם ימים של סוף המאה הי"ז ותחילת המאה הי"ח החלו יהודי תימן לנטוש את התכלאלים הקדומים כתובי היד שלהם ולעבור אל הסידורים המודפסים על פי נוסח ספרד. אף מחזורי התפילה שהעתיקו יהודי תימן מכאן ואילך לא היו עוד בממדים הגדולים של אותם תכלאלים אלא קטנים מהם לאין ערוך, ובאלה לא היה מקום למדור 'שירות ותשבחות'. ועל כל אלה בא ר' יחיא צאלח במחצית השניה של המאה הי"ח ובתכלאל 'עץ חיים' שלו – שהתקבל כסמכות ליטורגית עליונה, בדחותו את התכלאלים הקדומים – השמיט כליל את מדור 'שירות ותשבחות'.

הדיואן העצמאי

אשר על כן, היה אפוא מן ההכרח למלא חסר זה, וכך נוצר הדיואן שהוקדש כולו לשירה בלבד. הינתקות זו של אוסף השירים מן התכלאל אל הדיואן העצמאי אפשרה למעתיקים להקדיש מקום נכבד לשיריהם של משוררי תימן, שחלקם במדור 'שירות ותשבחות' שבתכלאלים היה זעום מאד. באופן טבעי ניתן מקום בראש לשירי שבזי, ואפשר שהדיואנים המיוחדים לשירתו, ביניהם שנעתקו בכתב ידו, היוו גורם מאיץ להתפתחותו של הדיואן המאוחר. על כל פנים, כבר בסוף המאה הי"ז תופסים שיריו את חלק הארי של הדיואנים. וכך מוצאים אנו שמעתיקי הדיואנים, והחל בסוף המאה הי"ט גם מדפיסי הדיואנים, מייחסים אותם בדרך כלל לשבזי, אף שנכללו בהם שירים גם ממשוררים אחרים, ולא כולם מבני תימן.

גורם אחר שהחיש את התפתחות הדיואן והתפשטותו הרבה היה חברתי בעיקרו; ריבוי ההתכנסויות החברתיות למסיבות שמחה הקשורות בטכסי הנישואין וכיוצא בהם. מדברי התוכחה של שניים מחכמי תימן במחצית הראשונה של המאה הי"ח, ר' סעיד צעדי ור' צאלח בן יחיא, עולה כי בקרב חוגים מסויימים בקהילת צנעא נתפשט הנוהג לשיר במסיבות אלו שירי עגבים ערביים ("אשעאר"). כדי להרחיק את הציבור מהשפעתם השלילית של השירים הללו באו איפוא חכמי הקהילות והנהיגו לשורר את שירי שבזי ומשוררים אחרים בתימן, שאף שנכתבו לצורכי מסיבות החתונה הרי עיקרם שירי קודש שנושאיהם מחשבה ותפילה לגאולה. מתוך כך גם יובן, מדוע ביצוע השירה, לפחות בראשית המסיבה, נתון היה בידי ה'מרי', דהיינו הרב, או זקן המסובים, ולא בהכרח בידי מי שקולו ערב או שבקיאותו במנגינות גדולה.