על תכלאל ירושלים

 

 

קדומים דברי ימי היהודים בתימן. על ראשיתם אין בידינו תיעוד היסטורי אלא מסורות אגדה בלבד, המקדימות את יישובם בארץ זו לימי בית ראשון או לזמן הסמוך לפני חורבנו.  ישנה קבלה בפי יהדות תימן שהיהודים באו לתימן עוד לפני חורבן בית ראשון, בהשמעם לנבואת ירמיהו הנביא באומרו ״היוצא מן העיר והיה״. 

גם בתקופת הגאונים עמדו יהודי תימן בקשר הדוק עם מרכזי היהדות שבימים ההם: בגניזה הקאהירית נתגלו אגרות המעידות על קשרי התימנים עם ישיבות בבל בתחילת המאה ה-10 ותמיכתם הכספית בהן.

למן תחילת המאה ה-11 נתקיים הקשר של יהודי תימן עם ישיבות מצרים וגאוניהן, שהמשיכו בקשר ההדוק והמיוחד שלהם עם הרמב״ם (נפטר בשנת ד׳ תתקס״ה: סוף 1204), ובמאות ה13-12 יש תיעוד על קשריהם עם ארץ ישראל ותמיכתם בישיבותיה. אותו קשר מתמיד של יהודי תימן עם מרכזי התרבות היהודית מחד גיסא, וריחוקם הגיאוגרפי ובידודם מאידך גיסא, עשאום לשמורה של תרבות יהודית מקורית וקדומה. וכשם שבמסורת המקרא ובניקודו, נשתמרו כאן יסודות קדומים, וכשם שבמדרשי תימן נשתמרו דרשות שאבדו מקובצי המדרש הנפוצים בשאר העולם היהודי, כן סדר תפילתם של יהודי תימן, ה״תכלאל״ (הנקרא כן בערבית על שום היותו אוצר כל התפילות), משמר מסורות קדומות. אך לא רק שמרנות היה אצל יהודי תימן, בצד השמרנות נתקיימה תכונה הפוכה ומנוגדת לזו: עירנות רוחנית ונכונות לקלוט מחשבות חדשות שנתפתחו ועלו בשאר תפוצות ישראל במזרח ובמערב.

ניגוד זה משתקף גם הוא ב״תכלאל״ ובתולדותיו, כפי שנראה להלן.

היצירה התרבותית הכבירה במדעים, בבלשנות ובספרות, שנוצרה בלשון הערבית בתקופה שבין המאות 14-10, שיהודי ארצות האיסלאם במזרה ובמערב נטלו בה הלק, לא פםחה על יהודי תימן. עדים לכך חיבורים ערביים בכתב עברי ששרדו, מהם בצורת קטעים מספרים שבלו, אשר שוקעו בתוך דפי כריכה של ספרים מאוחרים יותר. ושאבי ר׳ יחיא בן שלום גראמה ע״ה - עסק באיסופם ומסירתם לחוקרים לצרכי מחקר.

ביחוד התמידה בתימן התפיסה הפילוסופית, בהשפעתם של חיבורי הרמב״ם, והיא משתקפת במדרשים הפילוסופיים על התורה. למורשת תרבותית זו שייכת, כמובן, גם שירת משוררי תימן, שעשויה במתכונת שירת ״תור הזהב״ בספרד.

אולם בצד השפעתה המכרעת של הפילוסופיה, מתחיל במאה ה-16 להיות ניכר גם רישומה של הקבלה. בכתב יד נדיר משנת 1573 (א׳ תתפ״ד לשטרות) אנו מוצאים קטע מן ה״זוהר״(״מדרש הנעלם״ לרות), ספר ״שערי

 אורה״ לר׳ יוסף ג׳יקטיליה, כתבי ר׳ ישעיה בן יוסף מתבריז וסודות התפילה - הכל ממסורת הקבלה הקדומה לקבלת צפת (עיין עליו: ג׳ שלום, כתבי יד בקבלה, ירושלים תר״ץ, מספר 15).

סדר התפילה של יהודי תימן קדום הוא ומאחר ויציאתם לגלות היתה לפי ההנחות המקובלות בתקופה שבין בית ראשון לשני הרי ניתן להניח שבצאתם לגלות נטלו עמם גם את נכסי הרוח ואת נוסחי התפילה שהיו קיימים

בתקופה ההיא, ובוודאי שברשותם היו י״ח ברכות שתקנו עזרא ובית דינו. יוצא אפוא שראשיתו של סדר התפילה של יהודי תימן מבוסם בעיקרו על נוסחאות שהונהגו על ידי אנשי הכנסת הגדולה, ורק בתקופות מאוחרות יותר נוספו בו פיוטים ונוסחים שונים עד להתהוותו של התכלאל במ

תכונתו העכשווית.

מורנו הרב יוסף קאפח בהקדמתו לתכלאל שיבת ציון מציין כי ״מסורת בידינו מאבותינו שהרמב״ם קיבל את נוסח התפילה שקבע בספרו היד החזקה מיהודי תימן, והעובדה שנוסח זה שונה מנוסחת ספרד, מצרים, ובבל מחזקת מסורת זו״. ביחד עם השפעת הקבלה החלה לחדור לתימן השפעת מנהג התפילה ה״שאמי״ שבידי הספרדים בארץ ישראל, שסוד משיכתו והתקבלותו על לבם של חלק מיהודי תימן היו הבקשות והכוונות על דרך הקבלה שהונהגו בו.

בשנת הית״ם (1680) גורשו כל יהודי תימן למוזע שבשפלת תהאמה, בחוף ים סוף, שאקלימה לוהט. רבים מתו ברעב, בצמא, במחלות ובטלטול הדרכים במשך השנה שישבו שם עד שהורשו לחזור למקומותיהם. בזמן אותה גזירה, גם כתבי היד שבידיהם נתמעטו, אבדו בדרך וגם שורפו באש בידי הקנאים המוסלמים בפקודת הרשות.

מחוסר הספרים במקום כתבי היד שאבדו והושמדו הוחל ביבוא ספרי דפוס, ובעיקר ספרי תפילה, ומתוך השימוש בהם בדלית ברירה גברה השפעת נוסח התפילה ה״שאמי״. מנהיג קהל צנעא שפעל רבות לשיקום הקהילות לאחר גלות מוזע, ר׳ שלום בן אהרן הכהן עראקי, המכונה ״אלאוצטא״, ובנו ר׳ יחיא, פעלו למען קבלת הנוסח ה״שאמי״ בבתי כנסיות של יהודי תימן. נגדם יצאו חכמי צנעא, ובראשם ר׳ סעיד צעדי, ר׳ צאלח בן יחיא ור׳ יהודה בן שלמה צעדי. דווקא בתפיסה המיסטית של הקבלה, זו שהביאה ל״תכלאל״ את הפיוטים והבקשות בדרך הקבלה, נמצאו להם הטעמים לקידושו של הנוסח ה״בלדי״ הקדום. בהקדמה לפירוש לסידור שר׳ יהודה צעדי החל בהיבורו, הוא מביא ראיות לכך שבני כל העדות חייבים לההזיק בנוסה התפילה שקיבלו מאבותיהם, ואסור להם לשנותו. הראיות שמצא ר״י צעדי בתלמוד ובספרות ההלכה בהקשרם המקורי עוסקים במנהגי הלכה זולת התפילה, ואך הוא מיישם אותם לעניין התפילה. רק במקורות הקבליים הכוונה באמת למנהגי התפילה. הוא מסתמך על מאמר התלמוד ״שלח להו ר׳ ייסאי אף על פי ששלחנו לכם סדרי מועדות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש״ (ירושלמי עירובין סוף פ׳ ג), והכוונה שם לנטילת לולב בשבת, הוא מביא את דברי הרמב״ם, ״לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת״(הקדמ

ת משנה תורה), והכוונה שם לחילופי מנהגים בניגוד לתלמוד, שכופין עליו מפני מחייב את הכול. עוד מסתמך ר״י צעדי על ספר ״משא מלך״ לר׳ יוסף בן עזרא (מרבני סלוניקי במאה ה־16) ועל רבו של האהרון, ר׳ שמואל די מדינה, ששניהם ביקשו לבסס את סמכות מנהגי הקהילות נוכח פיצול העדות בסלוניקי, ואין עניינם בנוסה התפילה דווקא, ואך המקורות הקבליים המיסטיים דנו במקורם במנהגי התפילה.

ר״י צעדי מביא את ר׳ אהרן ברכיה ממודינה בספרו ״מעבר יבוק״, מאמר ״שפתי צדק״ פרק ל״א (אמשטרדם תצ״ב דף ע״ז), ״דא רבנן שטוב שבכל בית כנסת יהיו י״ב תלונות, ובזה ניתן טעם לחילוק סדרי התפילות הנמצאים בתוכנו - ספרדים, לועזים [=איטלקים, אשכנזים, ליוואנטיני, קטלאני, צרפתים [...], והנה אין לנו אלא אלוה אחד [...] אך טעם השתנות זה שכל אהד מי״ב שבטים יש לו חלון אחד ברקיע כפי בחינת נשמת שבטו״. מקורו של רעיון זה בספר הזוהר פ׳ פקודי, דף רנא עמ׳ א. להלן מביא ר׳ יהודה צעדי את ספר הסירים (האשכנזי) שאוסר לשנות את הנוסח על סמך מדרש הפסוק ״אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך״ (משלי כב, כח) ואת ספר ״משנת הסירים״ לר׳ עמנואל חי ריקי, שהוא סיכום כל קבלת האר״י.

בדרכו של ר׳ יהודה צעדי הלך גם ר׳ יחיא בן יוסף צאלח מהרי״ץ, שגם הוא לחם על ההשקפה ששומה להחזיק בנוסח הקדום, וכך אכן עשה הוא עצמו בסידורו, אשר עליו כתב את פירושו ״עץ חיים״, כדי להמשיך את המפעל שר׳ יהודה צעדי לא הספיק לבצעו. אך במה שנוגע לפיוטים ראה מהרי״ץ את עצמו חופשי לאמץ את פיוטי משוררי ספרד הקלאסיים ואת פיוטי המקובלים הספרדים מארץ ישראל.

ובאשר למבנהו - נבדל תכלאל זה מן הקדום, בכך שהפיוטים שנכנסו בו שולבו בתוך סדר התפילה, ואילו בקדום רוכזו הפיוטים שהובאו בו בסוף הספר, כדי להבדיל בין מה שהוא חובה לבין מה שאינו אלא רשות.

התכלאל שלפנינו נכתב לפני מאה שנה בקירוב, בשנת תרמ״ט, בירושלים שבין החומות, על ידי סופר מבני תימן. עד במה שידוע לי משיחות שקיימתי בבית הספרים הלאומי שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לכתבי יד, תבלאל זה הוא התכלאל היחיד שנכתב בירושלים. נוסח התפילה שבו הוא ״בלדי״, פחות או יותר, כפי המתכונת שנתקבלה על־ידי מהרי׳׳ץ. הספר נכתב בהידור רב כנראה לתשוקת יהודי אמיד מתימן, שרצה להתהדר ולהתפלל בתכלאל שנכתב בירושלים, ואולי גם נתכוון להוכיח בו למתפללי ה״שאמי״ שאנשי תימן היושבים לפני ה׳ בירושלים מתפללים בנוסח ״בלדי״ שכן המחלוקת בדבר הנוסח לא שככה עד ימינו וההבטים לכך הם בשני סוגי בתי כנסת הקיימים אצל יהדות תימן. האחד מתפללים בו בנוסח ה״שאמי״ (כמנהג הספרדים בארץ ישראל) ובשני מתפללים בנוסח ״בלאדי״ (לפי התכלאל הקדום).

לעתים פורצת מחלוקת בין ציבור המתפללים כשעובר לפני התיבה שליח ציבור המתפלל בנוסח ה״שאמי״ בשנהוג בבית הכנסת להתפלל בנוסח ה׳׳בלאדי״. במרבית בתי הכנסת של יהודי תימן מתפללים בנוסח ה״בלאדי״.

כתב־היד של תכלאל זה נרכש על ידי אבי מורי ר׳ יחיא בן שלום ג׳ראמה ע״ה, שעסק גם באיסוף ורכישת כתבי יד תימניים. בתכלאל זה היה מתפלל כשהיה עובר לפני התיבה כחזן בירושלים, ואף אני זכיתי להתפלל בו בילדותי. מאז עלות אבי לארץ ישראל, עסק לפרנסתו בהפצת ספרי קודש של יהודי תימן - ספרי תאג׳, תכלאל, דיוואנים ומדרשים. נוסע היה בערים ובמושבות ומפיץ ספרים אלו במחירים שווים לכל נפש, שבקושי כיסו את הוצאותיו, ובהתחשבות מרובה ביכולתם של יוצאי תימן, שכידוע חיו בדוחק מרובה והיו תאבים לספרי הקודש, האמורים לעיל. תהי הוצאה מהודרת זו של התכלאל ציון למנוחת נפש אבי ע״ה כזכרון לפועלו בהפצתם ובהחדרתם של ספרי הקודש של יהודי תימן בארץ ישראל ולאהבתו העזה לכתבי יד קדומים ושימורם. וכן ציון למנוחת נפש אמי ע״ה צביה בת ר׳ שלמה עאשרי זצ״ל.

אני תקווה שתכלאל זה ישמש סידור תפילה נאה ומהודר לבני עדת יוצאי תימן, ובעיקר לדור הצעיר להכרת מורשת אבותם הן בנוסח התפילה הקדום והן בכתב ובניקוד המיוחדים לתקופה הקדומה שתכלאל זה משמרה.