מרים ליבי

לק"י

מרים לִיבִּי

מרים ליבי, (לבית קטבי), בת 96, תושבת קריית עקרון.

בשנת 1947, בדרך לארץ ישראל, ואני נערה צעירה, קברתי במשך שנה אחת את כל משפחתי, ונשארתי הפליטה היחידה מהמשפחה.

סבי, יחיא קעטבי, נפטר ראשון מווירוס קשה מאוד. קברתי אותו במו ידיי, והמראה לא נשכח ולא יישכח.

לאחר מספר חודשים קברתי את אימי, שמעה קעטבי ואת אחיותיי סעדה, צִביה וסעידה.

את אחותי סוכרה שהייתה בת 3 שנים, נאלצתי להשאירה עם קרובי משפחה כדי שתעלה איתם בבוא העת לארץ,  כי מצבה הבריאותי היה קשה מאוד. לפני שנפרדנו, ביקשה אחותי סוכרה -'לבאנה' (מסטיק תימני) והבאתי לה. לאחר זמן קצר מאוד הודיעו לי שהיא נפטרה ונקברה בדרך לארץ ישראל.

כשאימי נפטרה, גזרתי את צמתה הארוכה ושמרתי אותה עמי תקופה ארוכה. זאת הייתה המזכרת היחידה מכל משפחתי וזאת הייתה נחמתי. מדי יום לקחתי את הצמה, הרחתי אותה וחיבקתי אותה. רבות בכיתי על מות אימי ומשפחתי, טרגדיות שגרמו לצער ולכאב בחיי, ודמעות שזלגו מעיניי בעת פרידתי ממשפחתי לתמיד.

היום אני מבינה מדוע כשאני בוכה, לא זולגות מעיניי - דמעות, פשוט אני בוכה ללא דמעה כלל.

אחרון הנפטרים שקברתי בדרך לארץ ישראל, ומקום קבורתו לא נודע, הוא אבי היקר והאהוב שהייתי קשורה אליו בכל נימי נפשי, יחיא קעטבי הצדיק.

במו עיניי ראיתי איך קוברים את בני משפחתי עם הבגדים בלי לנהוג מנהגי אבלות ואמירת קדיש, כי אין ברירה וצריך להמשיך הלאה  בדרך אל ארץ ישראל.

משפחתי הייתה בלשון ימינו, 'דתית וציונית' מאוד, ארץ ישראל הייתה קודש בשביל בני משפחתי, ועד היום צר וכואב  לי מאוד על גורלם.

חברותיי הערביות והשכנים הערבים בכו איתנו וביקשו שלא נלך לארץ ישראל, הם טענו שארץ ישראל היא 'בלאד הדם' כלומר, ארץ של דמים.

הגעתי לארץ ישראל עם 'זוג'י' (בעלי), משה ליבי ז"ל שהיה אחראי על העלייה לארץ ישראל , וביחד הקמנו משפחה לתפארת עם שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, שרק הם ניחמוני. לאחר שתחילת חיי היו קשים מנשוא, אני מתנחמת כעת על ילדיי ,נכדיי , ניניי ,חתניי וכלותיי  המסבים לי נחת.

ה' זיכה אותי לראות "חמישים"  ויש לי 6 בני נינים מתוקים שבאים לבקרני .

תפילתי לבורא עולם שישאיר לי את השכל ואת מאור עיניי,  וכשיגיע זמני, שה' ייקח אותי 'מסתורה' ('בכבוד'),  ללא לקיחת תשומת לב מיותרת ושלא ייגרם צער לאף אחד מיוצאי חלציי.