נְשוּר

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר ארבע עד שבע משפחות.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926) מפורטים שמות התורמים: סלימאן בן יחיא, הארון בן דאוד, בנו יחיא, מחפוץ' בן יחיא גלג'ום, בנו סלימאן גלג'ום, יחיא בן חיים ובנו סעיד.

הכפר נמצא באזור שבין העיר צעדה לנפת נגראן, ובאזור היו שבעה ישובים בהם חיו יהודים: כעוב, טוילה, ערואן, כתאף, פרע ונשור. בכולם חיו שלוש עשרה משפחות, 164 נפש בלבד.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר נשור ארבע משפחות: 14 גברים, 20 נשים, 8 בנות ועשרה בנים.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ 5 יהודים: זכר אחד, 4 נקבות וחמשה נשואים. גיל העולים: נער אחד, אחד מעל עשרים, 2 מעל שלושים ואחד מעל חמישים שנה. הגבר התפרנס מרפדות וארבע נשים מקליעת סלים.

שם המשפחות: חיים, טירי, ירימי, מנצור, עואוי, עראקי, ושם המשפחה הקודם של הנשים: יהודה ויחיא.