צאלח, אברהם בן צאלח (נין מהרי"ץ)

מרי אברהם בן מרי צאלח בן ראב"ד מרי אברהם צאלח נולד בצנעא בב' מנחם אב שנת תקפ"ה (1825), ולפי מסורת אחרת בשנת תקצ"ג (1833). משפחתו היא מן המשפחות המיוחסות ביותר בתימן, אביו היה דיין, סבו רב ראשי וראב"ד ואבי סבו מהרי"ץ - רב ראשי וגדול חכמי תימן.

למד תורה אצל חכמי המשפחה, והיה מחכמי הישיבה הכללית בצנעא, שלמדה בבית הכנסת המשפחתי - כניס צאלח.

בשנת תרכ"ז (1867) נבחר לדיין במקום הדיין מרי יחיא בן שלום הכהן שנפטר בשנה זו. בשנת תרי"ט (1859) אירח בביתו את ר' יעקב ספיר שביקר אז בתימן, וכבר אז היה שוחט ובודק וש"צ בבית הכנסת המשפחתי.

הוא חתום על פסקי דין, שטרות וכתובות. בשנת תרל"ד (1874) הוא מתכתב עם חכמי העיר רדאע בנושאים שונים. בשנת תרמ"ג (1883) הוא חתום עם חכמי צנעא בעניין שתי קופות של צדקה שהעסיק מספר שנים את חכמי העיר, בעקבות דרישות של השד"רים שכספי הצדקה מיועדים אך ורק לעניי א"י בעוד שהייתה דרישה שבכסף ישתמשו גם לעניי תימן. בשנת תרמ"ח (1887) פסק להתיר לומר הספד ביו"ט דגלויות, בפולמוס שהסעיר את צנעא לאחר שנאמרו ההספדים על מרי יחיא בדיחי שנפטר ביו"ט שני דגלויות בסוכות תרמ"ח. בחשון שנת תרמ"ט (1888) הוא חתום על תשובות בי"ד צנעא לבי"ד מעזבה, חתומים: מרי שלמה קארה - ראב"ד, מרי אברהם צאלח ומרי יוסף מנזלי.

הוא ומרי יוסף מנזלי התירו לעשרה מראשי הקהילה להתחייב בשם הקהילה לשלם את המס לשלטון הטורקי לאחר ששהו שלושה חודשים בבית הסוהר, עקב הגדלת סכום המס על הציבור מכ"ז ריאל לע"ז ריאל לחודש. בימי כהונתו נפלה מחלוקת בין מרי יחיא קאפח למרי אברהם צאלח, על ההכנסות מדמי השחיטה. המקובל היה, שאת דמי השחיטה מקבלים השוחטים חברי בי"ד, אלא א"כ פרנס הדור הוא ת"ח. כשנתמנה מרי קאפח לחכם באשי הובטחו לו דמי השחיטה, ערערו על כך שני הדיינים, והעניין הוכרע לטובתם לפני הוואלי העות'מאני.

ביום חמישי, י"א באייר תר"ן (1890) הוא חתום על מסמך המאשר הסכם בין שד"ר הקהילה התימנית בירושלים, ר' שלום בן שלמה חמדי, לבין אשה גלמודה מצנעא, מרת רומיה בת שלום גיאת, בקשר להעלאתה לירושלים. חתומים עפ"י הסדר: מרי שלמה בן שלום צאלח, מרי יוסף בן דוד מנזלי, מרי יוסף בן שלום בדיחי ומרי אברהם בן מרי צאלח.

הוא חתום ראשון על שטר גירושין ביום ה', ג' תמוז תרנ"ח (1898), ואחריו חתומים מרי יוסף בן דוד מנזלי ומרי שלום בן יחיא ג'מל.

מצבו הכלכלי היה קשה. הוא היה חסיד גדול, ורבים היו באים אליו לשמוע את תפילותיו. סבל רבות, וארבעה מבניו נפטרו ברעב הכבד שפקד את צנעא בשנת תרס"ה (1905) ("חוזה אלנפר").

בידינו נותר רק דף קולופון של חיבור ילקוט משה אשר העתיק בצנעא בשנת תרל"ד (1874).

נפטר בצנעא ביום רביעי, כ"ו באייר תרס"ה (1905) עקב פצע בגב רגלו. מעטים הלכו אחר ארונו, כיוון שהמעטים שנותרו ולא מתו ברעב הכבד חיפשו טרף למחייתם. שימש בדיינות ל"ח שנה, ובמותו פסקה קביעות של שלושה דיינים.