מנחם

נגיד תימן העתיקה - חִמְיַאר, מאה שלישית, תקופת המשנה והתלמוד

המנהיג היהודי הקדום ביותר המוכח כי היה בתימן הוא ר' מנחם, נשיא חמיאר, מהמאה השלישית לספירה, היא סוף תקופת המשנה ותחילת תקופת התלמוד.

הוא ידוע לנו מתוך הממצאים הארכיאולוגיים בבית שערים הסמוכה לקרית טבעון שליד חיפה, שם נקבר ר' יהודה הנשיא עורך המשנה. לידו נקבר ר' מנחם.

בעונת החפירות הראשונה והשניה בבית שערים בשנים תרצ"ו-תרצ"ז (1936-1937) נחשף בבית הקברות המרכזי מערכת קברים מס' 7, ובו אולם בן ארבעה חדרים. בקירות החדרים חצובים ארקוסולים קטנים שבהם נטמנו גלוסקמאות עץ, והשרידים שנותרו בידינו הם מסמרים וזוויות ברזל. שברי ארון עופרת נמצאו באחד החדרים. בחדר ג' ישנה כתובת בצבע אדום @44"של אנשי חמיאר"@55, היא תימן העתיקה הממוקמת בדרום תימן. שברי כלי חרס ונר מן המאה השלישית לספירה נמצאו בחדר א'. הארכיאולוגים זיהו בוודאות, כי מדובר ביהודים שנקברו ולא בגויים, בהסתמך על ציורים יהודיים אופייניים, כמו מנורה בת שבעת הקנים, תשמישי קדושה כמו שופר ומחתה ועוד.

כנראה, שכל האולם בעל ארבעת החדרים החצוב בתוך ההר היה מיועד לקבורת יהודי חמיאר - היא תימן העתיקה.

באחד החדרים נמצאו כתובות בשפה החמיארית שתרגומן: @44"מנחם קול העדה" - קול חמיאר@55. "קול העדה" הכוונה לנשיא או נגיד, וא"כ, יש בידינו הוכחה למנהיג יהודי תימן מן המאה השלישית הקבור בבית שערים בסמוך לרבי יהודה הנשיא. הדבר מלמד גם על קדמות היהודים בתימן, ומחזק את המסורת שבידי יהודי תימן, כי היו יהודים בתימן לפחות מתקופת בית שני. עובדה זו מלמדת גם על מצבם הכלכלי המצוין באופן יחסי של חלק מיהודי תימן בתקופה זו.

ההערכה היא, כי עקב גדולתו בתורה של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, והפרסום הגדול שניתן למשנה, השפיע הדבר מאוד על קהילות היהודים, ורבים מיהודי א"י והגלויות השונות רצו להיקבר סמוך אליו, וביניהם גם יהודים מתימן.

זאב הרשברג אשר פרסם את הממצאים הארכיאולוגיים כותב, כי קשרים מסחריים תקינים היו בתקופת המשנה בין יהודי תימן לבין הישובים היהודיים שבצפון ערב, עבר הירדן וארץ ישראל. הוא מעריך, כי יתכן והיהודים מתימן הקבורים בבית שערים היו משלחת מסחרית של יהודי תימן שגרו באופן זמני באחת המושבות המסחריות בדרום ערב או באחד הישובים בצפון ערב, עבר הירדן או מפרץ אילת. עפ"י הידוע, סוחרים יהודים היו מפליגים עם הסחורה חודשים ושנים.

בבי': זאב הרשברג, ישראל בערב, ע' 53-57.