גַבַל טַרַאף

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר עשרים משפחות בערך. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: יוסף טביב ואחיו עשר ריאל, סלימאן חאזי ואחיו ריאל, יחיא בן הארון חסן שלוש ריאל, הארון שעתאל ובנו שלוש ריאל, חיים בן יחיא כוחלאני שש ריאל, חיים משרקי שלוש ריאל, מרי יעיש צובארה שתי ריאל, אחיו אברהם וסאלם צובארה שתי ריאל, יחיא צובארה שתי ריאל, סעיד משרקי שלוש ריאל, יחיא בן סאלם צובארה שתי ריאל, יחיא בן חיים כוחלאני שתי ריאל, יחיא בן יעיש צובארה שתי ריאל, והנשים: זהרה בת (משפחת) כהן שתי ריאל, זהרה בת הארון שתי ריאל, זהרה בת הארון חסן שתי ריאל ושמעה בת יחיא שתי ריאל.

רב הקהילה בתקופה זו: מרי יעיש צובארה. הוא מוזכר בהקשר אחר בתור חסיד גדול.*

רוב יהודי הכפר עלו לארץ בעלייה הגדולה, כנראה. ואולם, בחודש מרחשון תשי"ג-דצמבר 1952 נותרו עדיין יהודים בכפר. בראשית שנת תשי"ג, 18/12/52, שלח חבר הכנסת דאז, ישראל ישעיהו, מכתב אל מחלקת העלייה של הסוכנות, בבקשת סיוע ליהודים אשר נותרו בתימן. הוא כתב במכתבו, כי קיבל מספר מכתבים בנושא, ואחד מהם מכתבו של ר' מנחם מחפוד, שמש בית הכנסת בעדן, מט' במרחשון תשי"ג, ובו פירוט מלא של המשפחות אשר נותרו בתימן, מהישובים הבאים: אצ'בור, רגום, ער, בני שאב, גבל טראף, שג'אדרה, בני עואם, גבל עמר, שאחדייה, אידרע, חופיש וטוילה. סה"כ 666 נפש.