גמליאל, בנימין שוכר

מרי בנימין שוכר גמליאל נולד בשנת תרל"ט (1879) בערך, בעיר דמת, כנראה, שבדרום תימן. בילדותו התייתם מאביו אך חכמתו ואהבת לימוד התורה סייעו בידו. בשבט תרפ"א (1921) הוסמך לשחיטה ע"י רב העיר דמת, מרי סאלם מתנא הלוי. המבחן המקובל בתימן בתקופה זו כלל חלק עיוני, ידיעת כל הספר מקור חיים בע"פ עם פירוש קורבן תודה, וחלק מעשי בשחיטה.

בשבט תרל"ד (1924) הוסמך לרבנות, ושימש מרי הישוב מעאזבה שבמחוז עמאר.

הוא היה ידוע כפוסק אמיץ ובר פלוגתא של בי"ד דמת, וידועים שני מסמכי בי"ד בינו לבין בי"ד דמת. במסמך מיום רביעי, ט"ו באדר ב' תרצ"ה (1935), שולחים אליו מכתב שני דייני דמת מרי משה יתים ומרי שלום בן שלום צראב, בו אוסרים על השוחטים המוסמכים לשחוט בלי פיקוחם הישיר. הוא סירב לקבל את מרותם ובתגובה נשלח אליו מכתב חריף.

אירוע שני היה שנה מאוחר יותר, ובעקבות מום שנפל בעגל בכור התעוררה השאלה, האם מדובר במום הפוסל את קדושת הבכור או לא. בי"ד דמת פסק שהמום אינו פוסל, רבני הישוב חדאד חששו לפסוק, וכשהגיעה השאלה לידי מרי בנימין גמליאל פסק שהמום פוסל, ואף עשה מעשה ושחט את העגל. נמצא מסמך בו מרי משה יתים מאשר את הפסקים ששלחו חכמי צנעא לשאלתו בשנת תרצ"ה (1938).

הוא התכתב עם חכמי צנעא. בשנת תרצ"ח (1938) שלח שאלה למרי עמרם קורח, הרב הראשי, ועל התשובה חתומים מרי חיים בן יהודה חובארה ומרי משה בן מרי יחיא יצחק הלוי. ביום ג', י"ד באלול תרצ"ט (1939) שלח מכתב מברן שליד עדן לסוכנות היהודית, ובו הוא מקונן שאין מעלים לארץ את המבוגרים. על המכתב חתומים גם יוסף אברהם סעדור, שלמה ברהם כהן צדק, ראובן אברהם וחיים שלמה חמאמי. בשנה זו עלה לארץ. בנו הוא החוקר נסים בנימין גמליאל, אשר פרסם ספרים רבים וביניהם את הספר תימן ומחנה גאולה, ואת הספר התיעודי החשוב ביותר על העיר דמת.

מרי בנימין נפטר בארץ בכ"ו בתשרי תש"ד (1944).