יער יהדות תימן

השירה והפיוט היו חלק בלתי נפרד מתרבות תימן. הם תפסו מקום מרכזי בכל אירוע, החל מההתאספות בכל שבת סביב שולחן ג'עלה עמוס פיצוחים וכלה בחתונות ובשמחות אחרות. בהתחשב בכך שהשירה הזו לא לוותה בכלי נגינה, הרי זהו דבר פלא של ממש.

יהודי תימן הקפידו על פסיקת הרמב"ם שלא לנגן בכלי נגינה בשל צער החורבן. פיוטי תימן הושרו באופן ווקאלי בלבד או בליווי של כלי הקשה פשוטים. הפופולריים שבפיוטים היו מוכרים בעל פה, ומי שהשיגה ידו אף שכר לו סופר בעל כתב יד נאה, שיעתיק לו דיוואן - ספר ובו מבחר פיוטים מועדפים. מבחר משירים אלו הם כיום חלק מפסקול המוזיקה הישראלית.

"כל מי שלא ראה חתונה תימנית, לא ראה שמחה נפלאה במינה בימיו". הריקוד התימני משולב לבלי הפרד במסורת הפיוט והשירה של העדה, והוא חלק מכל אירוע משמעותי במעגל השנה והחיים.

ואם חשבתם ש"צעד תימני" הוא משהו מוגדר, טעות בידכם. הריקוד התימני הוא שפה שלמה של הבעות וסגנונות, הסוחפים את כל הגוף ברוחו של האירוע הנחגג. בדומה לריקוד החסידי המסורתי, הרקדן מלהטט לבדו או עם שותפיו בתנועות בכיוונים שונים, ולאט לאט מתנתק מהטכניקה ועובר לריקוד אקסטטי, שבו התנועות החוזרות מובילות אט אט להתרוממות מעל הממד הגשמי, בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך".

החתונה בתימן התפרסה על פני שישה שבועות עמוסים בפרטי פרטים של מנהגים.

בראשיתו של טקס האירוסין היה החתן נופל לרגליה של אמו בבקשת סליחה, והיא מצידה הייתה מעניקה לו מטבע של כסף במתנה.

כשהמטבע בידיו היה יוצא החתן, מלווה באוהביו ובקרוביו, אל בית הכלה. הכלה הייתה ממתינה בחדר נעול, ועל פתחו היה הרב מקריא את הכתובה, והחתן היה מכריז "מקודשת לי ומאורסת לי". או אז היה אבי הכלה פותח את הדלת, והחתן היה נכנס פנימה, מושיט לה את מטבע הקידושין ומוסר לה את הכתובה.

רק כשבוע לאחר מכן היו מתקיימים הנישואין, כאשר החתן והכלה צועדים מביתה אל ביתו, שם הייתה אם החתן מברכת את הכלה בבואה "יהי רצון שתהיי אשתו של בני לנצח".

את הראיות לקדמותה של הקהילה היהודית בתימן אפשר למצוא דווקא ב… בתי הקברות בארץ ישראל. בגליל נמצאו מצבות של יהודי תימן מן המאה השלישית לספירה, כלומר שכבר אז הייתה זו קהילה מבוססת דיה כדי להעלות את מתיה לישראל. 

אם כן, מתי הגיעו היהודים לתימן? מסורות שונות קושרות את ראשיתה של הקהילה לימיה של ממלכת שבא בתקופת שלמה המלך. מסורת מקובלת יותר טוענת, כי ראשוני היהודים בתימן הגיעו אליה לפני חורבן בית ראשון (במאה השישית לפני הספירה), ואליהם הצטרפו כ-500 שנים מאוחר יותר גולי חורבן הבית השני.  

ראיה לדבר אפשר למצוא בנוסח הקינות לתשעה באב. במרבית קהילות ישראל מציינים בתום הקינות את מניין השנים לחורבן בית שני, ואילו בסידורי תימן העתיקים (תְּכּאליל) מצוין מניין השנים מאז חורבן הבית הראשון. 

היהודים בתימן היו "בני חסות" ויכלו לגור על האדמה המוסלמית הקדושה, רק אם שילמו מס גולגולת ועמדו במגבלות שהוטלו עליהם בהתאם לקנאותו הגחמנית של השליט.

במחצית השנייה של המאה ה-17 ניכרה התעוררות דתית בקהילה היהודית, שהושפעה ממשיח השקר שבתאי צבי. בעקבותיה הכריז האימאם אלמהדי על ביטול מעמד החסות של היהודים וגזר עליהם גלות.

כמעט כל יהודי תימן יצאו אל מדבר מַוְזַע - מקום צחיח, חם במיוחד ומוכה חיות טרף. למעלה ממחצית יהודי תימן מצאו את מותם בדרך או בעיר מוזע עצמה. רק לאחר כשנה וחצי יכלו היהודים לשוב אל בתיהם, ועשרות שנים חלפו עד שהקהילות השתקמו וחזרו לאיתנן. אוצרות הקהילה, כתבי היד התורניים וספרי התפילה והפיוט שנפגעו - אבדו לבלי שוב.

צנעני, עדני, דמארי, צעידי - שמות המשפחה הנפוצים בתימן נגזרו למעשה משמות הערים והמחוזות בתימן.

הצנענים גרו במרכז המדינה, בעיר הבירה צנעא הוותיקה והמסורתית, בקהילה בת כ-1,000 משפחות, ואילו העדנים חיו בחוף הדרומי, בעיר הנמל האסטרטגית עדן. הדמארים - במחוז דמאר המרכזי, דרומית לצנעא, והצעידים חיו בכפרים קטנים בצעדה שבצפון.

בכל אזור התפתחו מסורות ומנהגים ייחודיים, שבמרכזם החלוקה לשני מנהגים יסודיים: הבלאדי - השמרני יותר, והשאמי - שהושפע מהליכות בני עדות המזרח ופוסקי ספרד.

מידע מלא על הקהילות היהודיות בתימן תוכלו למצוא באנציקלופדיית הקהילות.

"אל תנשלו את הפועל היהודי", צעקו המפגינים בפתח תקווה ב-1927. המאבק למען עבודה עברית היה בשיאו, אולם המעסיקים סירבו לשכור פועלים יהודים יוצאי אירופה, שלרוב לא עמדו במעמסה של עבודה חקלאית. מי שסייעו בסוף בניתוק התלות בפועל הערבי, היו עולי תימן, שלא נרתעו מעמל כפיים והשתלבו בעבודה החקלאית, כשהם מפגינים חוסן גופני בלתי מצוי.

אמת, יחסם של המעסיקים לעולי תימן היה לא פעם מפלה ומבזה, אולם ברבות השנים התבררה תרומתם הייחודית למדינת ישראל הצעירה. מלבד החקלאות, תרמה גם ידיעת הערבית בקרב יוצאי תימן תרומה מכרעת לטובת שירותי המודיעין הצבאי, ואילו שכונות הספר והיישובים המרוחקים, שאליהם נשלחו עולי תימן, הרחיבו בסופו של דבר את הערים וביססו את גבולות הארץ

חנה קפרא, מרים תעסה, רחל חבשוש וגאולה כהן שברו את תקרת הזכוכית של זמנן כשהתגייסו למחתרת: חנה כטכנאית מטוסים, מרים כמגייסת וכמפקדת, רחל כלוחמת וגאולה כקריינית "קול המחתרת העברית". יחד עימן היו עוד למעלה מ-300 נשות תימן שהתגייסו לאצ"ל, להגנה וללח"י כדי לשרת כאחיות, כקשריות וכלוחמות. מרים תעסה וגאולה כהן היו לימים חברות כנסת.

בהתחשב בכך שבתימן היו הנשים, מוסלמיות ויהודיות כאחד, צופיות הליכות ביתן בסביבה תרבותית שלא עודדה אותן אפילו להיראות בפומבי - מדובר במהפך של ממש.

מפגש התרבויות בארץ, לצד המעורבות בציונות המעשית ובחתירה לעצמאות, שינו את מעמדן של נשות תימן והביאו אותן לקדמת הבמה, כשהן שומרות את מסורת העדה ובה בעת שותפות שוות בכלכלה, בביטחון ובציבוריות הישראלית.

אנחנו רגילים להצמיד את התואר "ראשונה" לעלייה שהחלה ב-1882 בהשראת "חובבי ציון" והתנועה הציונית של הרצל. אך למעשה, חודשים בודדים לפניה הגיעה לארץ קבוצה מאורגנת ראשונה של יהודים מתימן, רובם מעיר הבירה צנעא. הייתה זו עליית "אעלה בתמר", שבמסגרתה עשו עשרות משפחות את דרכן רצופת התלאות דרך הודו ומצרים, והתיישבו בירושלים.

גם קודם לעלייה זו התקיים זרם דק אך מתמיד של עולים יחידים מתימן לישראל. כבר מהמאה ה-13 עשו זקנים מאמצים עליונים להגיע לארץ ישראל, ולו רק כדי למות ולהיקבר בה. בהשראת שליחים, תיירים, חוקרים, מחפשי עשרת השבטים וסוחרים שהגיעו לתימן, הפכה הנסיעה לארץ ישראל למוחשית יותר. כך צעדו יהודים במסע הארוך והמפרך מתימן לישראל מכוח התקווה לגאולה ומכוח הגעגועים לירושלים.

על הביצוע המחודש של השיר "אם ננעלו" אחראית הזמרת עפרה חזה, אף היא בת ליוצאי תימן. אך את המילים כתב אחד מגדולי המשוררים שקמו לעם היהודי, רבי שלום שבזי.

"יְבִיאוּנִי בְּחֵן חַסְדֵי ה' לְהַר קָדְשׁוֹ בְּיוֹם בּוֹא רֹאשׁ גְּאוֹנָי", כתב שבזי ותמצת בכך את סיפור חייו: חיי דלות בתימן רצופת הגזרות והתהפוכות של המאה ה-17, שלא כיבו - ואולי אף הבעירו ביתר שאת - את געגועיו לישראל ואת תקוותו לגאולה. בשיריו אלו היה לפה לתחושותיהם של רבים, ובכך, לצד גדולתו בתורה, הפך לדמות המזוהה והנערצת ביותר בין יהודי תימן. הוא מכונה "אבא שלום שבזי", ולשמו נקשרות אגדות ומסורות רבות. מאות ואלפי שירים כתב, רובם ככולם הפכו לנכסי צאן ברזל המושרים בחול ובשבת, בעצב ובשמחה בבתי הכנסת או בחוג המשפחה.

רוצים לקרוא עוד? היכנסו לאנציקלופדיה לחכמי תימן

יהודי תימן הלכו לאורו של הרמב"ם, שביקר בחריפות את "המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה". כדי שיוכלו לעסוק בתורה, הם בחרו במלאכות נקיות, שאפשרו לימוד תורה ופרנסה בכבוד כאחד.

מכיוון ששם המשפחה בתימן נגזר לא אחת מן האמנות שבה עסקו בני המשפחה, ניתן למצוא בין יהודי תימן את משפחת חדאד - הנפחים, נג'אר - הנגרים, ועטר – יצרני התבלינים והתרופות.

התמחות מיוחדת הייתה להם בצורפות וברקמה. הם נחשבו לטובי הצורפים בארצם, וכאשר רצו שָם לשבח מלאכת צורפות איכותית, אמרו עליה שהיא "עבודה יהודית".

סגנון הצורפות התימני התפשט בארץ בזכות מושבת צורפים תימנים שהקים בצלאל ש"ץ בבן שמן ב-1911, והוא מכונה כיום גם בשם "עבודת בצלאל".

קדמותה של הקהילה היהודית בתימן, ריחוקה מקהילות אחרות ומסורת הלימוד והכתיבה שלה הפכו אותה לכמוסת זמן, האוצרת בחובה מידע ייחודי ונדיר: מנהגים נושנים, מסורות קריאה והגייה וכתבי יד של ספרי קודש מועתקים ללא רבב - מקורות קדומים ונאמנים של החוכמה היהודית על כל גווניה. רבים מכתבי היד והמסורות שנתגלו בתימן לא השתמרו באף קהילה אחרת.

לצד מפעל השימור ההיסטורי, כתבו חכמי תימן חיבורים רבים, המייצגים את תורתן המקורית של ישיבות תימן בהלכה, בפיוט, בקבלה ובהגות. בתוכם ניתן למנות את ספרי השו"ת וההלכה של ר' יחיא צאלח (המהרי"ץ), את פירוש המשנה "מלאכת שלמה" של ר' שלמה עדני ואת ביאורי הקבלה והכוונות של ר' שלום שרעבי (הרש"ש).

החשיפה של קהילות תימן לספרות ולפסיקת ההלכה, שהתפתחו במרכזי היהדות הגדולים בעולם, הייתה מוגבלת בשל הריחוק הגיאוגרפי והתנאים המדיניים, אולם כל זה השתנה בשנות ה-80 של המאה ה-12.

באותם ימים סחף את יהודי תימן משיח שקר אלמוני. ר' יעקב בן נתנאל, אחד ממנהיגי הקהילה, פנה במכתב אל "הנשר הגדול", הרמב"ם, ושיתף אותו במבוכה השוררת בקהילה.

להפתעתו, ענה לו הרמב"ם ממקום מושבו במצרים באיגרת ארוכה ומפורטת, שזכתה מאז לכינוי "איגרת תימן". באיגרת קבע הרמב"ם נחרצות, כי מדובר במשיח שקר, ועודד את בני הקהילה להמשיך בתפילות ולדבוק בתקוותם ובאמונתם.

בעקבות המענה ההלכתי והרוחני המפורט שלו זכו, ראו רבים מיהודי תימן ברמב"ם את מנהיגם, וספריו בהלכה ובפילוסופיה היו מאז נר לרגליהם.

החל מאמצע המאה ה-19 החזיקה האימפריה הבריטית בנמל עדן, כדי שספינות הקיטור שלה יוכלו לחדש שם את מלאי הפחם בדרכן להודו.

פריחת הנמל הביאה יהודים רבים אל העיר. חלקם ביקשו להפליג דרך הנמל לארצות אחרות, וחלקם ביקשו להשתקע בעיר הנמל המשגשגת ולחיות בה תחת חסות הבריטים.

אך האידיליה היחסית של חיי היהודים בעדן הסתיימה באחת. ב-1947, בעקבות הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על תוכנית החלוקה, פרצו פרעות בעיר. 82 יהודים נהרגו ורבים נפצעו. בתי כנסת נשרפו, חנויות נבזזו, רכוש רב נגנב או הושחת, ויהודי העיר - תושבים ומהגרים כאחד - נאלצו לעבור למחנה פליטים מחוץ לעיר.

התנאים במחנה היו קשים והביאו למותם של יהודים רבים נוספים. רק ב-1949 הצליחו רוב היהודים לצאת את עדן ולעלות ארצה במסגרת מבצע "על כנפי נשרים".