המלמד, שלמה בן שלום

מרי שלמה בן שלום המלמד היה חכם וחיבר פירוש למשנה תורה לרמב"ם, כנראה, בעיר ד'מאר שבמרכז תימן, וכנראה, במאה הי"ד.

שמו ידוע לנו מתוך פירושו לסידור של מרי יצחק ונה, מגדולי חכמי תימן בסוף המאה הט"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ז. בסידורו פעמון זהב ובפירושו חידושין הוא מצטט קטע מתוך הפירוש לרמב"ם שכתב מרי שלמה בן שלום המלמד. הרב יצחק רצאבי מזהה אותו כאביו של מרי חטר בר' שלמה בן אלמעלם - מנצור בן שלמה ד'מארי, מחבר המדרש סראג' אלעקול - מאור השכלים, אשר חי בעיר ד'מאר, וא"כ, ניתן לזהות אותו מחכמי העיר ד'מאר במאה הי"ד.

להלן הציטוט שמביא ר"י ונה מפירושו לרמב"ם:

"למה אינו מברך זמן אלא אחר לישב בסוכה, שאם יברך זמן על קידוש י"ט שהוא מצוה הבאה מזמן לזמן כמו שמברך שהחיינו על השופר ועל הלולב. ומפני שארז"ל (מגילה, יח, א) שהמספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם לפיכך לא הצריכוהו לברך אלא פעם אחת הואיל ושתי המצות באו לפניו כאחת, שהן סוכה וי"ט, די לו בברכה אחת ויוצא בה ידי חובת סוכה וי"ט".

סמוך לשליחת הספר לדפוס, הגיע לידי כתב יד מהמאה הי"ז השייך לדודי, אהרן שרמי. כת"י הוא פירוש לתפילה, ובו פירושים רבים מספרי הקבלה וחכמי תימן. בדף 33 ע"ב כתוב:

מצאתי בפירוש שלמה בן שלום המלמד ז"ל, וז"ל. למה אינו מברך שהחינו אלא אחר ישיבת הסוכה למה, שאם יברך שהחינו על קידוש יום טוב שהוא מזמן לזמן, יצטרך לברך פעם אחרת שהחינו על ישיבת סוכה, שהרי היא מצוה אחרת בפני עצמה מזמן לזמן כמו שמברך שהחינו ועל נטילת לולב. ומפני שאמרו ז"ל שהמספר בשבחו שלהקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם, לפ"כ (לפי כך) לא הצריכוהו לברך שהחינו אלא פעם אחת אחר ישיבת סוכה, הואיל ושתי המצוות באו לפניו כאחת שהן סוכה ויום טוב, דאי להם בברכה אחת והוא יוצא בה ידי חובת סוכה ויום טוב. לפ"כ בלילה שנייה שאינו מברך שהחינו אלא על יום טוב אומ' שהחינו על הקידוש שכבר בירך שהחינו על הסוכה בליל יום טוב ראשון. ובשאר ימי החג לא יברך על הסוכה אלא אחר ברכת המוציא על ישיבת סוכה. ודוקא בזמנא דאתי מבי כנישתא וקבע סעודה, אבל בזמנא אחרינא כל זמן שהוא נכנס לסוכה מברך אפלו מאה פעמים ביום על ישיבת סוכה, שכל המצוות מברכין עליהן עובר לעשייתן, וזו הברכה לא היתה אלא אחר ישיבת סוכה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף ברכות. לפ"כ כשמשלים לברך המוציא עומד על רגליו ומברך לישב בסוכה, וכיון שבירך מעומד נחשב לו כאילו עדיין לא ישב, ולפ"כ מברך לישב.