צַנְעַא

המחוז הגדול ביותר של תימן, נמצא במרכז תימן, המשתרע ממזרח תימן למערבה, עד חוף ים סוף. בצפון צנעא נמצאת נפת חאשד, הישובים צ'ולימה וקפלה הגובלת במחוז צעדה, ובדרום, גובלת צנעא במחוז ד'מאר בעמק גהראן ונפת חדא. חלקה המזרח צפוני של נפת חדא שייך לצנעא, ואילו רוב נפת חדא שייכת למחוז ד'מאר.

במחוז צנעא הנפות הבאות: חאשד, ארחב, בני חארת, נהם, בני חושיש, כ'ולאן, בני בהלול, גוף, סנחאן, רוס, צפון נפת חדא, בני מטר, חיימה, חראז, טוילה, בני חוביש, חופאש, בראע, חג'ה, שרף, כוחלאן, המדאן, בני זייד ועייל יזיד. עיירות מרכזיות במחוז: רוצ'ה, חגה, טוילה, ג'חנה, כ'מיר, קפלה, עמראן, שבאם, כוכבאן, מנאכ'ה, בית אלסייד, קרית אלקאבל, חאז, חבאבה, ער, חימה, ועוד.

במחוז צנעא מאות ישובים בהם חיו יהודים.

השטח של מחוז צנעא כ-000,17 קמ"ר. העיר נמצאת בגובה של כ-300,2 מ' מעל פני הים. מזג האויר בה נוח. הגשם יורד בקיץ דווקא ולא בחורף.

רוב יהודי תימן התרכזו במרכז תימן, והיו ישובים במחוז צנעא בהם הקהילה היהודית מנתה מאות משפחות, מה שלא מצאתי במחוז צעדה שבצפון תימן, ובמחוזות שבדרום תימן.

העיר צנעא שמשה מרכז שלטוני של תימן כמעט כל השנים, וגם בתקופת הגאונים במאות העשירית והי"א, כפי שפרסם גויטין עפ"י מכתבי הגניזה. בדורות האחרונים העיר צנעא היתה מחולקת לשלושה רבעים:

א - מדינה, העיר העתיקה המוקפת חומה, ולה חמשה שערים, הידועה בשם "מדינה".

ב - ביר אלעזב, שכונה מחוץ לחומת העיר העתיקה. נבנתה על ידי הטורקים, מלאה בגנים ובפרדסים.

ג - קא אליהוד-שכונת היהודים, קמה לאחר גלות מוזע בשנת ת"מ-1679. לפני הגלות חיו היהודים בתוך שכונת המוסלמים.

במאה העשירית, בשנת 957 או 991, נאמדו בצנעא אלף וארבעים בתים בכל העיר, ומתוכם שלושים וחמשה בתים, משפחות של יהודים.

ממסמכי הגניזה מהמאה הי'-י"א נתן ללמוד, כי שופטים ושליחי ישיבות הגאונים בבבל, וכנראה, מנהיגי הקהילה היהודית של תימן, ואולי גם של כל תימן, היו: מרי ידידיה אלוף, אחיו נתנאל, מרי שר שלום ומרי חיים בנו- "כי הם שופטינו ושליחנו בכל ארץ ימן וימ'(אמה)". משמע, כי הקהילות היהודיות בכל רחבי תימן תרמו באופן רציף לישיבות הגאונים בבבל, וכי את כל התרומות העבירו במרוכז לצנעא ומשם לבבל, ואפילו מאזור ימאמה, שהוא האזור שבין תימן לבבל. שלושה דורות של מרכזי תרומות.

במאה הי"ב חי בצנעא מרי נתנאל בירב פיומי, אשר היה נגיד תימן וראש הרבנים. הוא התפרסם בזכות ספרו בסתאן אלעקול-גן השכלים, אשר חיבר בשנת ד' תתק"ז-1147. הוא אחיהם של המשוררים ר' דניאל ור' יצחק בני פיומי. הוא אביו של ר' יעקוב, אליו שלח הרמב"ם את אגרת תימן המפורסמת. מהמשורר ר' דניאל נותרו בידינו ארבעה פיוטים, ואחד מהם הוא "דרכי שבעה רועים", הנאמר עד היום.

להלן קטע מההקדמה לאגרת תימן, אשר כתב הרמב"ם לר' יעקוב פיומי:

לכבוד גדולת קדושת מרי ור' יעקב החכם והנבון הנחמד היקר הנכבד בן כבוד גדולת קדושת מרי ור' נתנאל (בירב) פיומי הנגיד המיומן, נגיד ארץ תימן, ראש הקהילות ושוע המקהלות רוח ה' תניחנו, ולכל כל הנלוים וכל תלמידי הקהילות בארץ תימן ישמרם צורם ויגן בעדם מאת אשר אהבו לשמוע אזנים, ואם לא ראהו משה בן מימון בן יוסף בן עובדיהו זצ"ל.

עפ"י מקורות ערביים, כפי שפרסם טובי, אירע "רעש גדול", כנראה, רעידת אדמה, בצנעא בשנת כ"ד-1264 או 1265. הקאצ'י עמר בן סעיד שאל את גדול חכמי היהודים לסיבת הרעש, וזה השיבו: מות חכם מחכמיכם. ואכן, הגיעה שמועה על מות הפקיה עמר באתו יום. באותם מקורות כתוב עוד, כי בשנת מ"ה-1285 או 1286 הקאצ'י אבו עמר היה ממונה על מחוז צנעא, והוא הצליח לגבות מס מהיהודים בשיעור גדול יותר.*

במאה הי"ג, בשנת נ"ו-1296, חי ר' יוסף בן יפת הלוי, אשר העתיק או מימן את העתקת משנה תורה לרמב"ם, כנראה בצנעא.

בתחילת המאה הי"ד פרץ הויכוח המפורסם בין חכמי צנעא לחכמי העיר צעדה על הספר כתאב אלחקאיק, ספר האמיתיות.

מהמאה הי"ד ידועים מספר חכמים וסופרים. בשנת פ'- 1320 העתיק הסופר ר' הלל בן מנצור את הלכות הרמב"ם מדע ואהבה. נכתב במימון ר' סעדיה בן יוסף.

בקולופון כתוב:

שלים. בעזרת שדי בתרין בשבא בירח תמוז תר(ין) יומין בו שנת אתרל"א שנין לשטרי (פ'-1320) במדינת צנעא לישועה קרובה ולפורקנא רבא, יהא סימן טוב על מריה סעדיה בר יוסף יזכיהו האל להגות בו ולדקדק בעניניו כדכת' לא ימוש ספר התור' הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וכתב הלל בר' מנצור ש"צ, ברוך המ' ברוך ה' לעולם אמן ואמן והלל לה' חזק י"ל.

מרי עמרם בן שלמה קפאעי-עמראן בן סלימאן, כתב פירוש בערבית לחיבור "התקבצו חכמים", הקדמתו של הרמב"ם לפירוש המשניות סדר זרעים. הוא היה תלמידו של מרי דוד בן סעד. עפ"י הערכה, הם חיו בצנעא במאה הי"ד. בשנת קל"ח-1378 מרי שלמה בן דוד בן עמרם חיבר ספר שו"ת והעתיק את משנה תורה לרמב"ם.

במאה הי"ד-ט"ו חי בצנעא מרי יוסף בן יפת הלוי, גדול האסטרונומים בתימן, אשר חיבר את הספר נר ישראל.

בשנת אתשל"ג-קפ"ב-1422 חיבר מרי אברהם בן שלמה פירוש לנביאים ולכתובים.

בשנת רכ"ט-1469 הרכב בית הדין בצנעא היה: ראב"ד מרי דוד בן יוסף כהן, מרי יוסף בן סעדיה ומרי אברהם בן יוסף. בשנים אלו פעל בעיר הסופר המפורסם ביותר ר' בניה בן סעדיה, אשר נחשב לבר סמכא בתחום מסורת התנ"ך. רבו היה מרי דוד בן חלפון ענסי. הוא העתיק כתבי יד רבים בשנים ר"י-רמ"ג (1450-1483) בצנעא ובישובים שונים באזור, בעיקר ספרי תנ"ך. את כתבי היד מימנו ר' משה בן זכריה הלוי, ר' יוסף בן אביגד בן מימון, ר' סעדיה בן דוד ענסי, ר' אברהם בן דוד, ר' שלמה בן דוד ת'לאיי, ר' אברהם בן יוסף, ר' עמראן בן מחפוץ', ועוד.

בניו ונכדיו עסקו אף הם בכתיבה: ר' דוד בשנים רל"ג- ר"ע (1473-1510), ר' יוסף בשנים רל"ח-רס"ח (1478- 1508), ר' סעדיה בשנת רנ"ח-1498, נכדו מרי אביגד, אשר היה דיין בצנעא, ואשר העתיק ספרים בשנים רס"ח-רצ"ב (1508-1532).

סופרים נוספים בצנעא במאה הט"ו: ר' שלמה בן יוסף הלוי, אשר העתיק את מדרש הגדול לחומש ויקרא בשנת רל"ד-1473. ר' אהרון בן עמרם הזמין העתקת חומש בשנת רנ"ח-1498. ר' דוד בן כלף טוילי העתיק תאג'- חומש עם ר' דוד כלף בן דוד טוילי. ר' חלפון בן דוד קנזי העתיק בשנת רנ"ז-1497 את פירוש המשניות לרמב"ם. במאה הט"ו והט"ז פעל בצנעא הסופר ר' שלמה בן יוסף ענסי-טוילי, ובשנת רס"ח-1508 העתיק את התורה.

בתחילת המאה הט"ז היה הרכב בית דין צנעא: מרי יוסף בן יהודה כהן, מרי אביגד, נכדו של בניה הסופר, ומרי אברהם בן דוד. בהמשך הצטרף מרי שלום בן עמרם. בהמשך היה הרכב בית הדין: ראב"ד מרי יוסף בן אברהם, מרי יוסף בן בנימין הכהן, מרי עמרם בן יצחק ומרי זכריה בן ישועה.

באמצע המאה הט"ז חתומים על תקנות ציבור: הרב הראשי מרי דוד בן אברהם כהן, מרי שלום בן שלמה, מרי דוד בן אברהם, מרי יוסף בן סעדיה, מרי חטר בן יוסף, מרי ישועה בן עמר, מרי יוסף בן אברהם הכהן, מרי סעדיה בן יוסף כהן, ומרי יוסף בן סעדיה.

בתקופה זו העתיק מסכתות מהתלמוד מרי דוד בן מעודד דשאל, אשר היה דיין עם מרי מעודד בן זכריה- ראב"ד, ומרי סעדיה בן יוסף מצ'מוני. בשנת שי"ב-1552 חיבר ספר בהלכות שחיטה מרי יוסף בן דוד טוילי. בשנת ש"כ-1560 מימן את העתקת מדרש הגדול ר' זכריה בן שלום. בשנת שנ"ב-1592 העתיק הסופר ר' מעודד בן שלמה לדאני את התורה.

בשנת ש"נ-1590 מנתה הקהילה היהודית בעיר חמש מאות משפחות, מתוך כאלפיים וחמש מאות בכל העיר כולל המוסלמים. בשנים אלו, עד תחילת המאה הי"ז, רב העיר ואולי כל תימן היה מרי סעדיה דרין, הידוע מהגהותיו לרמב"ם ומהלכות שחיטה לר"י אלצ'אהרי.

בשנת תכ"א-1661 שמשו בהנהגה: מרי דוד בן אברהם, מרי יוסף בן סעדיה, מרי זכריה בן שלמה, מרי שלום בן יהודה, מרי אברהם בן יוסף כהן ומרי יהודה בן דוד הלוי.

בשנת ת"ל-1670 בערך הרב הראשי היה מרי אהרון בן דוד כהן, יחד עם מרי שלום בן סעדיה צעדי, ומרי שלמה בן סעדיה מנזלי, אשר שמש הרב הראשי לאחר גלות מוזע. ראש הקהילה היה ר' שלמה גמליאל, המכונה גם ר' שלמה אקטאע.

החל משנת תכ"ו-1666 החלה להתפשט בתימן השפעת משיח השקר שבתי צבי, יהודים רבים השתכרו מאוירת המשיחיות, שבתו ממלאכה, פיזרו את כספם ואת ממונם, וחיכו בקוצר רוח למשיח שיבוא ויחלצם מיד המוסלמים. התסיסה המשיחית העלתה את חמתו של המושל, והוא ציוה לאסור את נגיד הקהילה. עפ"י מקורות מוסלמיים, נשיא הקהילה נתפש בעצמו למשיחיות, והוא הוצא להורג והתעללו בגופתו. בהמשך נגזרו גזירות על היהודים, גזירת העטרות, נאסר לאכול בשר ויין, נגזר על הנשים לגלח שער ראשם, ועוד. השיא הגיע בגזירת גלות מוזע בשנת תל"ט-ת"מ (1679) בו נגזר על כל יהודי צנעא, מרכז תימן וצפונה לגלות לאזור מוזע, אזור קשה ביותר מבחינת האקלים בדרום מערב תימן, סמוך לחוף ים סוף. סימן נתנו לגלות:

"ת"ם (שנת ת"ם-1679) עוונד בת ציון, לא יוסיף להגלותך".

רכוש היהודים ובתיהם הוחרם, רוב היהודים מתו בדרך, ורק מעוט חזר לצנעא. נגיד הקהילה, ר' שלמה נקאש, הוגלה לכומראן, אי בים סוף למשך שנה, ומנהיגי הקהילה נאסרו והושמו בכבלי ברזל. הנזק הפיזי בגוף היה עצום, אך הנזק הרוחני והתרבותי היה גדול מאוד, וכתבי יד וספרים רבים הושמדו. הגלות נמשכה כשנה. *

עפ"י הערכה, מנתה הקהילה היהודית בצנעא לפני הגלות יותר מחמש אלף נפש.

מעוט היהודים, אשר שבו לצנעא, לא הורשו לחזור להתגורר בבתיהם, אלא הקימו שכונה חדשה מחוץ לעיר, שם חיו יהודי צנעא עד העלייה הגדולה לארץ. השכונה כונתה "קאע אליהוד".

לאחר הגלות החלו להבחר רבנים ראשיים והרכבים קבועים של בתי הדין. בהרכב הראשון היה ראב"ד מרי שלמה בן סעדיה מנזלי, ועמו חתום מרי יחיא-זכריה בן אברהם הלוי, אבי שושלת משפחת אלשיך המפורסמת מצנעא. בשנים אלו נכתבה אגרת הבשורות, אגרת ובה תקנות ציבור לתיקון חיי הציבור והקהילה, עקב נזקי הגלות.

בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח המצב הדתי והרוחני בצנעא היה קשה, תוצאה של גלות מוזע. ההנהגה התפוררה, רוב הספרים הושמדו, רוב היהודים מתו, היהודים אשר שרדו את הגלות נאלצו לבנות שכונה חדשה ובתים חדשים, ועוד. קודם שהתייצב המצב אירעה צרה נוספת, ובשנת ת"ס-1700 קם מלך חדש במערב תימן ואנס את היהודים להמיר את דתם, החריב את הבתים ובזז את רכושם. בשנים תע"ז-תפ"ז (1717-1726) ובעיקר בשנת תפ"ד 1724 היה רעב כבד, ורבים המירו את דתם כדי שלא ימותו ברעב. עפ"י הערכה, כשבע מאות וחמישים גברים המירו את דתם יחד עם הנשים והילדים. ר' סעיד צעדי מתאר בספרו את המצב הקשה שהיה בצנעא. שרידי התוצאות הקשות של הגלות נכרו עד לאמצע המאה הי"ח.*

המצב הקשה השתפר והתייצב באמצע המאה הי"ח.

בית הדין הקבוע השני היה משנת ת"ן עד תע"ה (1690- 1715), והדיינים היו: ראב"ד מרי זכריה בן יוסף הכהן, מרי משה בן סעדיה קטיעי ומרי שלום בן חיים צבטאני. הרכב שלישי של בי"ד: מרי שלום בן עמרם הלוי-חמדי, מרי יוסף בן סעדיה בשארי ומרי סעדיה בן שלום הלוי עמר. הרכב רביעי: מרי דוד חותר, מרי יוסף בשארי ומרי צאלח, סבו של מהרי"ץ. הרכב חמישי: מרי סעדיה בן הדיין מרי משה קטיעי, מרי פנחס הכהן עראקי ומרי שלום בן הדיין מרי יוסף בשארי.

במחצית השנייה של המאה הי"ח חזרה קהילת צנעא למסגרת היציבה, וברוב התקופה שמש הרב הראשי וראב"ד מהרי"ץ, מרי יחיא צאלח. יחד עמו שמשו הדיינים: מרי יחיא קרואני, מרי שלום בשארי, מרי שלמה בן ישועה גמאל-גמליאל, מרי שלום בן סעדיה הכהן, מרי יוסף בן יצחק, מרי יחיא צעדי ומרי יחיא משרקי. מנהיג הקהילה הבולט ביותר במאה הי"ח היה ר' אהרון בן שלום עראקי הכהן, תורם ידוע ומקורב ביותר לשלטון.

בתקופה זו נוצרו שתי הגישות המרכזיות במסורת של יהודי צנעא, ובהמשך ברחבי תימן: נוסח הבלדי, כפי שהכריע מהרי"ץ, ונוסח השאמי כפי שייסדו מרי דוד משרקי מחבר שתילי זתים ובנו הדיין מרי יחיא משרקי. במקורות שונים ובפנקס בית דין צנעא-מסוודה, ניתן לראות אירועים מיוחדים שהיו בצנעא בתקופה זו, אשר חלקם פורסמו בעבר על ידי חוקרי תימן: כלות יהודיות מצנעא שנסעו להודו כדי להנשא ליהודים, התכתבות של מהרי"ץ עם החיד"א במצרים, האשה תמר בת שלום השילוני באה ממצרים לתימן כדי שיחיא בן דוד קנדל יחלוץ לה, מהרי"ץ עמד בקשר עם ראשי קהילת קוצ'ין שבהודו כדי להדפיס את ספריו בהולנד, מכתב שנשלח ליהודי הכפר אללסי שבמחוז ד'מאר בעניין אבק שריפה, הסכם בין הצורפים, ועוד.

בשנת תקכ"ג-1763 הוערכו יהודי צנעא על ידי קארסטן ניבוהר בכאלפיים נפש, וארבעה עשר בתי כנסת. הוא כתב עוד, כי היהודים חיו מחוץ לעיר ב"כפר" הנמצא מדרום לעיר, חנויותיהם בעיר, והיו חוזרים לביתם בערב. מעמד היהודים בתימן היה נחות ממעמד היהודים בטורקיה, למרות שהערבים מצאו בקרב היהודים את מיטב הצורפים ובעלי המקצוע. הוא פירט את מאסר נשיא הקהילה ר' שלום עראקי ותשלום קנס גבוה. נהרסו י"ב בתי כנסת בעיר מתוך י"ד בתי הכנסת, יהודי צנעא שילמו פחות ממאה עשרים וחמש "טאלר", זאת בהשוואה למאה עשרים וחמשה סוחרים בניאנים, אשר חויבו לשלם מס בסכום של שלוש מאות "טאלר". הוא אף צייר את מפת העיר צנעא.

במחצית הראשונה של המאה הי"ט שמש בהנהגת הקהילה הרב הראשי מרי יוסף בן שלום קארה, תלמידו של מהרי"ץ, יחד עם מרי יוסף נקאש, מרי אברהם מנזלי, מרי יחיא אביץ' ומרי דוד נכד מהרי"ץ. בשנת תקע"ח- 1818 ביצעו שבטים ערבים, שליד צנעא, פוגרום ביהודי העיר, ובליל יום הראשון של פסח שדדו את רכושם, הרסו והחריבו את בתיהם, החריבו את בתי הכנסת, קרעו ספרי תורה, ועוד.

קיימות הערכות שונות לגבי גודל קהילת יהודי צנעא במאה הי"ט: בשנת תקפ"ג-1823 כחמש אלף נפש (פינליי), בשנת ת"ר-1840 ארבע אלף נפש (קרוטנדן), בשנת תרכ"ו-1866 חמש אלף ומאתיים (הייג), בשנת תרל"ה-1875 ארבע עשר אלף נפש (קרסו).

ספיר העריך את הקהילה בשנת תרי"ט-1859 בשש אלף בתים, עשרים בתי כנסת, שהגדול בהם היה כניס אלאוצטא, של משפחת עראקי כהן, והכיל כאלפיים מתפללים. בתי כנסת נוספים: צאלח, אלשיך, סיאני, ועוד, בהם התפללו בנוסח הבלדי. בכניס מרי יחיא שרעבי התפללו בנוסח השאמי, ובזמנו החלו להתפלל עפ"י כוונות האר"י בכניס מרי יחיא כהן.

הטורקים הטילו גזירות קשות על הקהילה: תשלום מס גם עבור היהודים שעלו לארץ, טחינת קמח לצבא, ועוד.

במחצית השנייה של המאה הי"ט הרב הראשי היה מרי שלמה בן הרב הראשי מרי יוסף קארה, משנת תר"ט עד שנת תרמ"ט (1849-1889). עמו היו מרי יחיא כהן, מהרי"ץ בן יעקוב, מרי יוסף מנזלי ומרי אברהם צאלח. בסוף המאה הי"ט היה קיים בעיר מוסד נדיר בתימן "הישיבה הגדולה", בה היו חברים גדולי החכמים כמו: ראש הישיבה מרי שלום בן יחיא חבשוש מחבר שושנת המלך, מרי שלום שמן, וצעירי התלמידים דאז, מרי יחיא יצחק הלוי ומרי יחיא קאפח, לימים הרבנים הראשיים.

בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1882) עלתה לארץ קבוצת עולים מצנעא, שיירה בת מאה וחמישים נפש, שיירה אשר כונתה "אעלה בתמ"ר". בירושלים חיו אז כמאתיים עולים מתימן.

ביום טוב של סכות תרמ"ח-1887 נפטר מרי יחיא בדיחי, ונוצר פולמוס גדול בצנעא, בעניין ההספד עליו ביום טוב שני של גלויות.

בשנת תרס"ג-1903 העריך מרי עמרם קורח, הרב הראשי האחרון, את קהילת יהודי העיר ב-7 אלף נפש בערך, ובקהילה היו כ"ו בתי כנסת.* *

בסוף המאה הי"ט ועד לשנת תרס"ה-1905 נלחמו הטורקים והאימאם על השליטה בתימן, העיר צנעא   הוטלה במצור כבד, וברעב זה-חוזת אלנפר- מתו רוב יהודי העיר, עפ"י הערכה, שש או שבע אלף נפש. שליח העלייה יבניאלי, העריך את יהודי העיר בשנת תרע"א- 1911 בכ-2744 נפש. הרופא האיטלקי ד"ר אנסלדי, אשר היה בתימן בשנת תרפ"ט-1929 כתב, כי בצנעא חיו כשבעת אלפים נפש, וכ"ב בתי כנסת. בפנקס מס החסות, אשר כתב מרי עמרם קורח בשנת תרצ"ה-1935, ואשר פרסם הרב שלום גמליאל, מפורטים 1068 חייבי מס: 353 דרגה נמוכה, 668 בינוני, 47 דרגה גבוהה. כידוע, ילדים, נשים, זקנים וחולים לא שלמו מס.

בתחילת המאה העשרים פרצה מחלוקת גדולה על היחס לקבלה בין שני גדולי החכמים: מרי יחיא קאפח, החכם באשי, לבין מרי יחיא יצחק הלוי הרב הראשי. ר"י קאפח מתח ביקורת חריפה על הקבלה ודגל בגישה רציונלית ובהחזרת המסורת העתיקה של יהודי תימן. ר"י יצחק דגל בהמשך השילוב שבין ההלכה והקבלה. נוצרו שתי קהילות: דרדעי (דור דעה) בהנהגת ר"י קאפח, ו"עקשים" בהנהגת ר"י יצחק.* היחסים בין הקהילות היו חריפים במיוחד, כולל הלשנות לשלטון, הכנסת יהודים לבית הסוהר, סגירת בתי כנסת, ועוד. היחס בן הקהילות היה שני שליש עם ר"י יצחק, ושליש עם ר"י קאפח.*

רבנים ראשיים ודיינים בקהילה במאה הי"ט-כ': מרי שלמה בן שלום צאלח, מרי יחיא בן משה יצחק, מרי יחיא בן שלום אביץ', והרב הראשי האחרון מרי עמרם קורח. מנהיגי הקהילה: ר' יוסף בן אהרון עמר, ר' יוסף בן שלום בדיחי, ר' שלום בן יחיא גמל, ועוד. סופרים וחכמים רבים חיו בעיר, חלקם המשיך להעתיק את ספרי מהרי"ץ, חלקם סידורים וספרים לשמוש אישי, וחלק ליקוטים לתורה.

המשפחות המיוחסות מהם יצאו הרבנים והמנהיגים: אביץ', אלשיך, בדיחי, גמליאל, השאש, גזפאן, חבשוש, חובארה, חמדי, יצחק, כהן, כסאר, מנצורה, משרקי, סרי, עמר, עראקי, ערוסי, צאלח, צארום, קאפח, קארה, קורח, שמן, שריון, ועוד.

בשנות העשרים והשלושים, ובכל השנים שעד לעלייה הגדולה לארץ המשיכו יהודים מצנעא לעלות לארץ, למרות צו איסור העלייה והחרמת כל הרכוש. לאחר שנים אלו והעליות לארץ מנתה הקהילה היהודית בעיר כחמש אלף נפש.

בשנת העלייה הגדולה לארץ העלילו על יהודי צנעא כי הטביעו שתי ילדות מוסלמיות. העלילה תוארה בהרחבה בספרו של הרב אהרון חמדי. על יהודי צנעא נכתבו ספרים רבים, כמו: הליכות תימן ספרו החשוב של מרי יוסף קאפח, יהודה לוי נחום, ועוד.*

הרב שלום מנצורה, היה היהודי המקורב ביותר לאימאם אחמד סמוך לעלייה הגדולה. הוא זה שדאג להשיג את רשיונות העלייה ליהודים מהאימאם, ודאג להעלות בפני האימאם את הקשיים וההתנכלויות ליהודים תוך כדי העלייה הגדולה לארץ. הוא תיאר בספרו, עליית מרבד הקסמים, את הפרעות שהיו ביהודים לאחר רצח האימאם יחיא ודיכוי המרד, ועזיבת היהודים את העיר לאחר מאות ואלפי שנות חיי היהודים במקום. למיטב ידיעתי, לאחר העלייה הגדולה לארץ לא נותרו יהודים בצנעא.*

שם המשפחות היהודיות, אשר חיו בצנעא, במאה העשרים: אבי, צ'אהרי, צברי, אבייד (אביץ'), אפריים כהן, מסעוד, בסי, בוסאני הלוי, בורה, גזפאן, גיאת, גהסי, גמל, גרשי, גרופי, בלס, אבו סת, גבלי, בוטא, גדקא, הדרת, ואדעי הלוי, מהלא, מסק, סדי, סרי הלוי, עמיא, ג'ראסי, מוסא, דמול, רחבי, רצהבי, שריון, שעובי, שמן, שוום הלוי, שער, שבאמי הלוי, שאקי, שמעה, שמעון הלוי, צבירי, צארום, צאלח, ערוסי הלוי, גבאני, דנוך, דאר, ד'הבאני הלוי, דערור, דרין, בדיחי, דן, השאש, דמתי, הכרי, ועיל, ושצ'י, והב הלוי, זביב, חובארה, חייבי, חבשוש, חדאד, נוני, סעואני, סיאני, עכשי, צייחי, פוצ'ייל, עראקי הכהן, עזירי, עווד, חמאמי, חשאי, טביב, טכטר, טייבי, יצחק הלוי, ימני, ישועה, טויל, טיירי, חטאב הלוי, חריר, שלחם הלוי, טאסי, כהן, כסאר, חאזי, כרת, כריף, נגאר, נעמה הלוי, מרדם, עמראן, קורח, פקעה הלוי, עמר, עפגיין, עמראני, כלף, לוי, ירימי, מורחי הלוי, מגארי הכהן, מווקי, מחפוד, מנבלי, מנחם, מעמרי הלוי, מנצורה, משרקי, מנזלי, מדינה הלוי, חמדי הלוי, מעלם, נדאף, נחום הלוי, נקאש, עדני, קאפח, קהא, קרנאן, קלאזן, קהלאני, קארטה, רדאעי, שחב, שייך הלוי, שרעבי, שרפי, תאם, תנעמי, תורכי, ועוד.*

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ 110 יהודים: 46 זכרים, 64 נקבות, 21 רווקים, 31 נשואים, 4 גרושים, 7 אלמנות, 14 יתומים, ואחד נפטר במחנה. גיל העולים: 23 ילדים, 40 נערים, 21 מעל עשרים, 9 מעל שלושים, 11 מעל ארבעים 4 מעל מחישים, ושניים מעל שישים שנה. היהודים התפרנסו ממלאכות שונות.*

שם המשפחות: בדיחי, בוסאני, ג'ובאני, גזפאן, גמל, דאר, ד'הבאני, דוכ'אן, דערור, חבשוש, חמאמי, טובים, טיבי, יצחק, ירימי, כהן, כסאר, משרקי, נדאף, סיאג, סיאני, סרי, עדני, עואץ', עוזרי, עומרי, עמיא, עמר, פנחס, צאלח, צארום, צובירי, קארה, קהלאני, קרנן, רחבי, רצ'א, שריאן, שרעבי, שרפי, תאם, ושם המשפחות הקודם של הנשים: והב, יעיש, נוני, קורח ושוואקי.*