All

חוף גיזאן מוזכר בספרו של זכריה גלוסקא, יו"ר התאחדות התימנים בישראל לפני הקמת המדינה. הוא כתב בספרו, כי התארגנה קבוצה גדולה של עולים מנפת חידאן בצפון תימן, והקבוצה יצאה לדרך מיד לאחר חג סוכות של שנת תרס"ט-1908. במשך י"ב ימים צעדו ברגל לכוון מערב, עד שהגיעו לעיר אבו עריש, הסמוכה לחוף ים סוף, ומשם הלכו ברגל כשלושים ק"מ עד לחוף גיזאן. בגיזאן עלו על שתי אניות מפרש עד ג'דה שבסעודיה, ומשם באנית משא טורקית קטנה לביירות בלבנון, ומשם לישראל.

באזורים שלחופי ים סוף כמעט ולא חיו יהודים, ולא ידוע לי אם חיו יהודים באזור. מ"מ, סמוך ממש לעלייה לא חיו יהודים במקום.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר כשלושים עד ארבעים משפחות: מנגם, צעידי, אחמר, ועוד.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ לא חיו יהודים בכפר, אך נמצאו בו שרידים של עשרים בתים, מקוואות בית קברות יהודי ועוד, בתוך השדות של המוסלמים.

לא ידוע מתי ועל איזה רקע פסק הישוב היהודי מהכפר.

הכפר נמצא בגבול מחוז רדאע, ובסמוך לישובים נאד'רה, סדה, אגברי ועוד.

הרובע היהודי של העיירה נאד'רה נקרא גחזאן.

נאד'רה שמשה מרכז השלטון של נפת עמאר. על פי מסורת זקני הכפר, הכפר הוקם לאחר גלות מוזע, בשנת ת"ם-1680, על ידי משפחת בני מוסא, אשר ברחה מהישוב נאד'רה אלעליא, עקב גזרת הגלות. עפ"י מסורת שכתב שלום בני משה, גחזאן היא השכונה היהודית המרכזית של העיירה. החלק השלישי של נאד'רה, אליה ברחה משפחת אלנציף גדלה והתפתחה במשך הדורות, והפכה למרכז היהודי הגדול ביותר בכל האזור, וכונתה גחזאן. הוא העריך את הקהילה בשיא גודלה באלפי יהודים.