אִמְלַח

באזור זה היו שבעה כפרים בהם חיו יהודים: אמלח, מגז, פלה, ערו, סאקין, ואדי אלכ'ואלד וסוק אלאת'ניין, בהם חיו 36 משפחות, 69 נפש בערך. יש המזהים את הכפר בין צעדה לחידאן.

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר שמונה משפחות בערך. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), כתובים שמות התורמים: מרי שלמה בן יוסף ובניו יוסף ויחיא שש ריאל, יוסף בן אהרון שלוש ריאל, יחיא בן חיים ובנו חיים ארבע ריאל, יוסף צברי שלוש ריאל, דוד זונדאני ובניו סעיד ושלום שתי ריאל, סעיד ערגי, מוסא ערגי ודוד גאהלי שלוש ריאל.

רב הקהילה בתקופה זו מרי שלמה בן יוסף.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ שבעה עשר יהודים מהכפר, כחמש משפחות: 9 זכרים, 8 נקבות, 8 נשואים, וגרושה אחת. גיל העולים: 5 ילדים, 3 נערים, 3 מעל עשרים, 4 מעל שלושים, אחד מעל ארבעים ואחד מעל חמישים שנה. ארבעה התפרנסו מצורפות, אחד בנפחות וארבע נשים מקליעת סלים.

שם המשפחות: הרון, יוסף, מרחבי, סלימאן וסקאל. שם המשפחה הקודם של הנשים: גמאל, זנדאני, חלא, חריזי ומנצור.

יהודים נותרו בכפר גם לאחר העלייה הגדולה לארץ, כפי שנותרו רבים בצפון תימן. מרי שלום בן הרב הראשי מרי יחיא יצחק הלוי, בהיותו בתל אביב, שלח מכתב בג' בתמוז תשי"ט-1959, אל מנהיגי הקהילות היהודיות בצפון תימן, ועודדם לעלות לארץ. המכתב נשלח ביוזמת הסוכנות היהודית, ונכתב אל מנהיגי הקהילות בישובים: ברט, אמלח, אלעוקלין, בלאד אלמשרק (אזור מזרח בצפון תימן), סאקין, חידאן ונפת כ'ולאן.