אביץ', יחיא בן שלום*

רב ראשי ומגדולי המשכילים, צנעא, מאה י"ט-כ'

מרי יחיא בן שלום אביץ' נולד בצנעא בשנת תרכ"ד (1864). למד אצל גדולי חכמי צנעא, בתחילה אצל ר' אברהם קארה אך רוב לימודו היה אצל החכם באשי מרי יחיא בן שלמה קאפח (ע"ע).

בשנת תרס"ו (1906) החל להיות חזן בבית הכנסת "מסורי" שבצנעא, ולאחר פטירת הרב הראשי מרי יחיא יצחק הלוי (ע"ע) בחודש סיון תרצ"ב (1932), מונה להיות הרב הראשי לתימן. לעזרתו סייעו ושימשו מרי עמרם קורח (ע"ע), שבהמשך שימש רב ראשי, ומרי שלמה משרקי.

התפרנס ממלאכתו כצורף כסף וזהב ונחשב מומחה גדול. רבים ממשפחות עשירות בתימן וממשפחות השלטון הזמינו אצלו תכשיטים, ולכן פרנסתו הייתה מצויה היטב. עסק רבות בלימוד מדע התבונה - אסטרונומיה ורפואה. הוא היה מקורב ויועץ למושל, וכן רופאו האישי הנסתר.

קנאי היה לכל דבר שבקדושה, וכשהתבסס מעמדו בקהילה החל לתקן תקנות ציבור, אך היו יהודים שהציקו לו והתנכלו למעשיו, עד שכשל כוחו, ונפטר כעבור שנתיים מאז שימש רב ראשי. הוא היה תלמידו המובהק של מרי יחיא קאפח, מייסד קהילת הדרדעה (=דור דעה) בצנעא, ואף הוא היה מראשי קהילה זו. ישנן מעט הבדלים בין שיטתו לשיטת רבו.

מרי יחיא אביץ' נחשב כאחד הלמדנים החריפים ביותר בלימוד ש"ס ופוסקים בתימן. הוא שילב תורה ומדע (אסטרונומיה ורפואה). עוד בנערותו בישיבת מרי קאפח תרם לעליית רמת הלימוד, ובשונה מקודמיו עסק בעיקר בלימוד בעיון בתלמוד, ברי"ף וברמב"ם ופחות בלימוד חכמי האחרונים. שיטת הלימוד בישיבתו הייתה שונה מעט משיטת הלימוד אצל חכמים אחרים. הוא דרש מתלמידיו להכין את השיעור, ולא איפשר לתלמידים שלא הכינו את השיעור לשאול שאלות שהפריעו לרדת לעומקה של הסוגיא.

מתורתו ידועים לנו תקנות שתיקן, תשובות רבות בהלכה ועוד. תשובות לרב קוק עם מורו ר"י קאפח שפורסמו בספרו של יבניאלי, תשובה בעניין שן תותבת שפורסמה ע"י י"ל נחום בספרו צוהר ע' רפ"ג-רפ"ו, תשובות בי"ד צנעא לחברי בי"ד רדאע בשנים תרצ"ג- תרצ"ד (1933-4), אשר פורסמו ע"י י"ל נחום בספרו מכמנים ע' כ"ח, פירושים לתנ"ך וחידושים ברס"ג וברמב"ם שפורסמו ע"י הר"י קאפח בחיבוריו השונים, כגון: במהדורתו לרמב"ם ה' קריאת שמע, שבת, ערובין ותעניות, וכן בהקדמתו לספר תהילים עם פירוש רס"ג ע' ט"ו (ירושלים תשכ"ו) ועוד.

מגדולי תלמידיו נמנו: מרי שלום קורח (ע"ע), מרי רצון צארום (ע"ע), בנו מרי משה (ע"ע), בנו מרי עזרי ועוד. גם מרי דוד, בנו של רבו מרי יחיא קאפח, היה מבאי בית מדרשו. כאשר נפטר רבו בכסלו תרצ"ב (1931) פרש את חסותו על מרי יוסף קאפח, נכד רבו, וקבע עימו ללמוד בחברותא את התלמוד הירושלמי כאחת הדרכים להכשירו להוראה.

טוהר מידותיו ויושרו היו לשם דבר, ורבים מיהודי תימן הגיעו אליו כדי שיביא מזור לתחלואיהם, ולא זו בלבד שלא קיבל תשלום על כך, אלא סיפק להם את התרופות חינם אין כסף.

נפטר בצנעא משברון לב עקב התנכלויות רבות לתפקודו כרב ראשי, במוצ"ש פרשת חיי שרה שנת תרצ"ו (1935), ויש המקדימים את פטירתו בשנה אחת.

בבי': סערת תימן, ע' ע"ה-ע"ז, קע"ד מספר 68; ר"ש גמליאל, חכמי היהודים, ע' ל"ט-מ"ה; י"ל נחום, צוהר, ע' קפ"ה; אהרן קאפח, עלון בית כנסת רמב"ם מס' 4, חשון תשנ"ח.