גברא, דוד בן מרי יצחק

מרי דוד גברא נולד בעיר סוד בשנת תרס"ד (1904) בערך, לאביו מרי יצחק - בעל הנסים - שהיה המרי של העיר. אחיו המבוגר יותר הוא מרי יחיא (ע"ע). למד תורה אצל אביו מרי יצחק ואצל סבו מרי יצחק גברא, והיה כשרוני במיוחד ויועד להיות מרי הקהילה.

מצבו הכלכלי היה מצוין, היה סוחר גדול בעיקר בקפה והיו לו נכסים רבים. בשנים שלפני העלייה לארץ, לאחר שאביו הזקין, שימש רב הקהילה והמנהיג יחד עם מרי אברהם יעקב גברא. היה בעל זיכרון פנומלי, בקי עצום בהלכות ובלשונות הרמב"ם בע"פ, משניות, מדרשים, הלכות ועוד. היו בידיו מסורות שקיבל בע"פ מרבותיו שחלקן לא נמצאו בספרי הדפוס. בנוסף לכך היה חריף ובעל ידי זהב שהצליח בכל מעשי ידיו.

הוא היה מנהיג טבעי וארגן את הקהילה היהודית בתימן. סמוך לעלייה מכר את כל רכושו, וקנה כמות גדולה של זהב, ומימן מרכושו הפרטי את עליית חלק גדול מבני העיר, ואף הלווה כסף למשפחות רבות מהאזור, כגון משפחות: באסל, אשרף ועוד. השטרות עדיין בידי בנו. היה זה אך טבעי שיסייע בעלייה, שכן פרנס גם בתימן משפחות רבות שמצבן היה קשה, ואף הזמין ופרנס ת"ח מחוץ לעיר שיבואו ללמוד תורה עמו בצוותא.

בשנת תש"ט (1949) עלה עם כל משפחת גברא ושהה במעברת עג'ור, שבין בית שמש לבית גוברין, מקום שסבל רבות מהמחבלים ומהפדאיון. מנהיגותו באה לידי ביטוי רב במחנה, שכן הצרכים של העולים מבחינה דתית וחמרית לא תאמו לרצון הממסד. באופן אישי בנה מקווה במחנה. הדבר לא מצא חן בעיני הממסד, והלשינו עליו לרבנים הראשיים, שבאו לבקר והתפעלו מההבנה וההתמצאות בבניית מקווה, למרות שבתימן לא בנו מקווה כפי שמקובל בארץ. הרבנים הראשיים הזמינוהו למשרדי הרבנות, שם בחנו אותו והסמיכו אותו שוב לרבנות.

היו לו מאבקים קשים עם הממסד, כולל ויכוח עם בן גוריון על הצרכים הדתיים והגשמיים במחנה. הוא היה מנהיג במעברת עג'ור, ומכתבו לסוכנות היהודית מיום ו' בכסליו תשי"א (1950) פורסם ע"י חיים צדוק בספרו "מן המיצר". במכתב הוא דורש ומבקש שלא יפנו אותם מעג'ור. הוא כותב, כי עזבו רכוש רב בתימן, ולאחר שבאו לעג'ור, שהיה מלא נחשים ועקרבים וקוצים והכשירו את האדמה, רוצים לפנות אותם. לשונו קשה ותקיפה במיוחד, בעיקר על הזלזול ביהודי תימן:

"אם תאמרו שאין לנו חלק בארץ ואנחנו לא יהודים, מוטב שתחזירו אותנו לתימן מבלי לזלזל בנו... ועכשיו כל המחנה מחליטים שלא ילכו משם אלא ישבו בזה הכפר... ואם אתם רוצים להניח אותנו - מוטב שתהרגו אותנו ולא תוציאו אותנו מפה...".

חתומים חברי ועד עג'ור: מרי דוד יצחק ג'ברה, ר' יצחק צדוק מנשה, ר' שלמה חיים קרואני ועוד שמונה אישים. מאבקו נשא פרי רק באופן חלקי, ולאחר מספר חודשים עזבו כל משפחת גברא את עג'ור לטובת מחנה זרנוגה שברחובות, וחלק מיהודי ביחאן עזבו למרכז הארץ.

במחנה עג'ור נפטר אביו הצדיק מרי יצחק ונקבר שם, ולמרות כל הנסיונות להעביר את קברו לא עלה הדבר יפה. לאחר כשנה וחצי בעג'ור עבר לגור בעיר יבנה, נבחר באופן טבעי להיות הרב הראשי, ארגן שיעורי תורה, עסק ברפואה טבעית ולאנשים רבים שפנו אליו סייע בעידוד, בריפוי ואף בכסף. ביבנה התפרנס מכתיבת ספרי סת"ם ואף בזה עשה חיל.

היה לו אופי חזק. הוא לא סבל ליצנות ובדיחות, וכן לא אהב לשבת בחברת אנשים שלא עסקו בלימוד תורה או בפעילות ציבורית, בטענה שהם מבזבזים את זמנו. כאות הוקרה על פעילותו הרבה בעיר יבנה קיבל את אות יקיר העיר יבנה. בנו, הרב יחיאל גברא, שימש רב בניו יורק ובקליפורניה והיום רב אזורי בגדרות.

באחד עשר השנים האחרונות לחייו היה משותק, ונפטר בשבת זמן המנחה, כ"ה באב תשמ"ו (1986).