All

הידיעות הקדומות שיש בידינו על חיי יהודים בנפת חראז היא משנת שכ"א-1561. בידינו נותר דף בודד של הקולופון, ממנו ניתן ללמוד, כי הסופר ר' שלמה בן משה מוסאיי השלים את העתקת מדרש הגדול, ביום רביעי י"ח באדר אתתקע"ב-שכ"א-1561 בישוב "גבל חראז מן חגרת בית עמאר". כלומר, שם הישוב גבל חראז, שסביב או באזור בית עמאר. משמע, שגבל חראז היה שם ישוב במאה הט"ז, ולא אזור גדול כפי שמקובל בדורות האחרונים. סופרים ממשפחת מוסאיי ידועים לי מהשנים שס"ב-1602, ת"ג-1643 ועוד, מהכפר מוצ'מאר, ליד מנאכ'ה, שבנפת חראז, ויתכן כי אף סופר זה חי בכפר מוצ'מאר.

בקולופון כתוב:

חורבות הכפר נמצאות על ראש ההר, ליד שדות של הערבים, שטח של שניים עד שלושה דונמים. בכפר נותרו רק יסודות הבתים, וערביי האזור דווחו על חיי יהודים בכפר. המוסלמים הקפידו מאוד שלא להכנס ולרעות את הצאן בכפר בחודש אלול, שיא עונת צמיחת התבואה בתימן, עקב מספר אסונות לתבואה שיצרו הברד והגשם, וכילו את כל היבולים. המוסלמים האמינו כי זהו עונש של היהודים.

לא ידוע מתי ועל איזה רקע פסק הישוב היהודי מהמקום.

בגבל מלחאן היו מספר כפרים בהם חיו מוסלמים, אך בכפר אחד, כפר מעזב שעל ההר, חיו יהודים בתחילת המאה העשרים. לא ידוע מספר היהודים בכפר ושם המשפחות. בעיר באחש שעל ההר חיו שני אומנים יהודים: דוד מרחבי ואחיו שלמה.

גבל אליהוד שכן ליד הכפר צ'רע א שועבי.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ לא חיו יהודים במקום, אך נותרו החורבות של כפר יהודי, ובו מקווה טהרה. הנשים היהודיות באזור היו נוהגות לחטוב עצים להסקה במקום. לא ידוע מתי ועל איזה רקע פסק הישוב היהודי במקום.