All

צֻ'בְר (צ'ובר)

ביום שני י"ד בתשרי בקי"ז-תקס"ה-1806 נכתבה כתובה בנשואי יחיא בן יעקוב עוזירי וזהרה בת יוסף בן סעיד אלגהראני, "במאתא אלצ'בר דעל עינא דמיא אלנוקאעה מותבה". חתומים מנהיגי הקהילה, כנראה: ר' יצחק בן אהרון ור' יחיא בן סלימאן.

ביום שני ח' בשבט תרי"ג-1853 נכתבה כתובה בנשואי דוד בן סעיד קרואני, אשר החזיר את גרושתו, תורכייה בת יוסף שהדחי (?). חתום ר' סאלם בן סלימאן.

צ'ברה

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר חמש עשרה משפחות בערך: מליחי, חדאד, מנצור, חסן, אברהם, נסים, ועוד.

קַפְלַת אלגַאהְלִי

העיירה נמצאת במרחק של שש ק"מ מדרום לעיירה גבל עמר.

לא ידוע אם היה ישוב יהודי קבוע בעיירה.

רוּכְּבָה

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר ארבע או חמש משפחות יהודיות. לא ידוע לי שמות המשפחות.

רוּנָה

מרכז שלטוני ואזורי.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בעיירה חמש או שש משפחות יהודיות: צנעאני, בושארי וכהן.

רַיְיסָה

בתחילת המאה העשרים חיו יהודים בכפר. שם הכפר ידוע לי מספרו של שליח העלייה יבניאלי. בשנת תרע"א- 1911 הוא שהה בתימן, וכתב, כי ר' סעדיה נגאר היה נשיא הקהילה, עשיר במיוחד, וקנה המידה לעשרו היה, שלצורך חרישה ראשונה של כל שדותיו היה צורך בחמשה עשר יום.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר חמש עשרה משפחות בערך: שמחי הלוי, אחמר, וחש, מסייל, ועוד.

רַחַאב

שם הכפר ידוע ממסמך אשר פרסם הרב שלום גמליאל. המסמך מכ"ה במרחשון תרצ"ו-1935, ועוסק בסכסוך שפרץ בין הציבור לבין יחיא בן שלום עכיש, ממונה מטעם השלטון לגבות את מס החסות מיהודי י"ד כפרים באזור מעראץ' שבמחוז ירים. הוא העביר זאת בקבלנות משנה ליהודי אחר בשם ישראל בן יהודה. יחיא עכיש רצה לגבות שוב את המס, והתעלם מההסכם על ידי השופט. היהודים טענו שכבר שילמו את המס, ונוצר ביניהם ויכוח.

רַדְמַאן

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר. כיון שאזור גובאן נמצא בדרום העיר רדאע, ואילו ביחאן נמצאת במרחק גדול מצפון מזרח לגובאן, לכן נראה, כי אין מדובר בישוב אחד.

צבירה

בשנת שע"ט-1619 חיבר מרי ישראל הכהן מצבירה את הספר שארית ישראל, פירוש למדרש הגדול שחיבר מרי דוד עדני. מטרתו בפירוש היתה להוסיף את ספרי ימי הביניים, פלוסופיה וקבלה.

בשנת תר"ל-1870 סייר ר' חיים חבשוש באזור והעתיק כתובות עתיקות. הוא כתב בספרו, כי הגיע לכפר יחד עם יוסף הלוי, והיהודים קיבלו את פניהם "כפי יכולת מצבם". נער יהודי מצנעא, שהיה לו חמור, סמך על אנשי הכפר שישלמו את שכרו, והוא הדריך אותם בדרכם עד אזור שראע, ושם קיבלו את פניהם בבית הכנסת כמנהג יהודי תימן.

Pages

Subscribe to All