All

מקיד

בתחילת המאה העשרים חיו יהודים בכפר. לא ידוע לי מיקומו המדויק של הכפר.

שם הכפר ידוע לי מפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926). הכפר אינו מוזכר בחלק של רשימת התורמים, אלא בחלק של המאזן הכספי, ולכן לא ידוע לי גודל הקהילה ושם המשפחות.

מִקְחַיָיה = מלח

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר עשרים משפחות בערך: טעבה, טס, כמר, מכלבני, דוגמא, מדאר, חדאד, יעקוב, דאוד, ועוד.

מקולה

הכפר נמצא ליד אגברי.

לא ידוע גודל הקהילה ושם המשפחות. מ"מ, סמוך לעלייה הגדולה לארץ לא חיו יהודים בכפר.

מקהיאה (מלח)

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר. הכפר ידוע גם בשמו הנוסף: מלח. עיין ערך מקחייא.

מַקְדַאר

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר חמש או שש משפחות יהודיות.

מַקְבַנָה

לפני העלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר, אך לא ידוע לי אם חיו במקום יהודים סמוך ממש לעלייה לארץ.

מִקְבַאב

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר עשר משפחת בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: מרי צאלח בן יוסף דגאג ואשתו סעידה בת אלקהא שלוש ריאל, אחיו סלימאן דגאג ובניו סאלם וסעיד ארבע ריאל ורבע, סאלם בן יחיא ואחיו מוסא וסעיד שלו ריאל וחצי, סאלם בן סעיד אלאהפל ואחיו יחיא שלוש ריאל וחצי, מחבוב בן מימון עמר, נחום בן דאוד ומוסא בן מסעוד.

רב הקהילה בתקופה זו: מרי צאלח בן יוסף דגאג.

מַקַאלֵח

הכפר נמצא ליד הישובים: אגברי, סדה, דאר סעיד, נאד'רה, ועוד.

מצאתי שטר מכר מהישוב מקאלח משנת תקכ"ד-1764 של כתב היד, העוסק בהלכות שחיטה, מרמב"ם, שו"ע ושרח שלום, אשר הועתק בישוב ציק. בדף 72 של כתב היד, לאחר שרח שלום נמצא השטר, וממנו ניתן ללמוד, כי סעיד בן סאלם סייאג' קנה בסכום של קרש וחצי. מוזכרים גם מרי יוסף בן יוסף ואהרן בן אהרן. בהמשך מוזכר שטר שעבוד לאשתו הראשונה והאחרונה. התאריך הוא ט"ו בשבט שנת בע"ה-תקכ"ד-1764 במתא אלמקאלח דעל נהרא דמיא אקייא אלמקאלח. והכל קיים. חתימה מסולסלת של מנהיג הקהילה, כנראה: ר' יונה בן יחיא כהן.

על כתב היד גופו ראה ערך: ציק.

מקאטירה

הכפר מקאטירה נמצא מדרום מזרח לדובחאן.

במחצית הראשונה של המאה העשרים חיו במקום מרי יוסף רצ'א, מחבר הספר על יהודי חוגריה, ואביו. הם לא חיו במקום עם בני משפחתם, אלא "עאזבו", דהיינו, חיו במקום באמצע השנה לצורך פרנסה, ואילו בני המשפחה נותרו במקום הקבוע, ובחגים הגדולים היו שבים אל משפחותיהם.

במקום גידלו אפרסקים, קאת מרוכז, ועוד.

בשנים תרע"א-תרע"ג (1911-1913) נלחמו השבט בני נועמאן באימאם.

מקאדיח

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר ארבע או חמש משפחות יהודיות: כהן, כערור, ועוד.

Pages

Subscribe to All