מַנְחִם

שם הכפר ידוע ממסמך אשר פרסם הרב שלום גמליאל. המסמך מכ"ה במרחשון תרצ"ו-1935, ועסק בסכסוך שפרץ בין הציבור לבין יחיא בן שלום עכיש, ממונה מטעם השלטון לגבות את מס החסות מיהודי י"ד כפרים באזור מעראץ' שבמחוז ירים. הוא העביר זאת בקבלנות משנה ליהודי אחר בשם ישראל בן יהודה. יחיא עכיש רצה לגבות שוב את המס, והתעלם מההסכם על ידי השופט. היהודים טענו שכבר שילמו את המס, ונוצר ויכוח.

במסמך מוזכרים הישובים הבאים: ד'י חוך מעמק אמריאב שבמחוז ירים מקום מגורי יחיא עכיש, מעראץ מקום מגורי ישראל בן יהודה, וכן הכפרים: אלכמה, מד'כראת, צחפה, צלאחית, סופעי, חיזאן, כפר מנחם, שכאמי, משרעה בני עמר, צוחאן, רחאב וחשח.

בכל הישובים הללו חיו 187 יהודים, אשר שילמו 300 ריאל מס חסות. מספר יהודים אלו לא כוללים נשים, ילדים, חולים וזקנים, אשר היו פטורים מתשלום המס.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר בני משפחת תנעמי בלבד.

בר"ח טבת תשי"ג-1952, לאחר העלייה הגדולה לארץ, נשלח מכתב אל ח"כ דאז, ישראל ישעיהו, בעניין העלייה והרכוש שנותר בעדן. השולחים הם יהודים שנמצאו אז בעדן: צדוק בן זכריה, מנחם בן יצחק שרעבי, סלימאן יודא תנעמי, אפרים בן סעדיה ושוכר בן יחיא חזאי. בנושא הרביעי במכתבם, הם מתייחסים למצב בו הגיע לעדן, באותו שבוע, ילד בן י"ב שנים ששמו סלימאן בן יהודה תנעמי, כנראה, אחד החתומים על המכתב. הוא ברח לבדו מכפר מנחם, עזב את אמו וארבעת אחיו, שלושה מהם צעירים ממנו ואחותו העגונה, אשר בעלה התנכר לה שלושה חדשים קודם לכן. לאחותו העגונה היו שני ילדים, תינוק בן שנה ותינוק בן שבעה ימים "ולקחה אותם המלכות", דהיינו, איסלמו את שתי התינוקות בכפייה. אחותו העגונה נותרה ללא בעל וללא שני ילדיה, ובעלה מסכים לגרשה בתנאי שיקבל סכום של מאה וחמישים ריאל. הילד שלמה תנעמי ברח לעיר עדן לבקש סיוע.