Page 4 - עלון האגודה - חשון תשפא
P. 4
הבדווי תמיד היא להגזים לפיכך בא הפתגם ללמד שאין לקבל את דרישתו המקורית אלא רק את מחציתה. המיקוח התנהל בקולי קולות בין הקונה, המוכר והמתווך בנוסף לכך בגמלים פוצחים בגעיות רמות וכל סביבת השוק הומה וגועשת מהרעש וההמולה הנוראים. בעקבות כך הוטבע ביטוי עממי הנישא בפי כל שבא לבטא תיאור של רעש בלתי נסבל "סאע סוק אלחטאב" -כמו שוק העצים. בתום סיכום העסקה עוברים לביצועה הבדווי מוביל את העצים לביתו של הקונה ופורק את הסחורה אל תוך חצרו. מחיר מטענו של גמל עמד על כ-שני ריאל. לאחר מכן מזמין הקונה בעל מקצוע אחר הנקרא "מפאליק" - מבקע, זה תפקידו לבקע את העצים לכפיסי וגזרי עצים המותאמים לשימוש להסקת התנורים .הגרזן (קרדום) בו משתמש המבקע נקרא 'פאס' בעל מקצוע נחשב למומחה טוב, כל עוד ואין הוא מותיר אחרי עבודתו שאריות של נסורת וקיסמים של העץ המבוקע. שכרו של המבקע היה ריאל ליום, יש שעבדו על בסיס יומי ויש שלקחו זאת בקבלנות. סכום זה נחשב לגבוה מאחר ומלאכה זו לא הייתה קלה. בתום מלאכת הביקוע הועברו פלחי העצים המוכנים לסידור במחסן העצים (טבאקת אלחטאב), עצים אלו היו כבדים ולא נדלקו בקלות לפיכך היה צורך לקנות קיסמים דקים שבאמצעותם יהיה ניתן להדליק את האש הראשונית אלו נקראו 'לוצווה'. לאחר שהודלקו הקיסמים, מהאש שלהם
מורשת יהודי תימן
הליכות ומנהגים: הבית –הסקה ותאורה
דוד חוברי
בתימן לא הייתה מערכת אספקה ותשתיות של גז או חשמל ולכן
היה צורך להשתמש בחומרי בעירה לצורך הסקה ,בישול ותאורה בחומרים המצויים במקום. בפרק זה נתאר את סוגי החומרים השונים ושמותיהם, מהיכן הובאו ומה היו השימושים הספציפיים לכל חומר. בנוסף לכך נכיר גם את בעלי המקצועות השונים שהתמחו ביצור, בהובלה ואספקה של חומרי הבעירה
המגוונים. חומר ההסקה העיקרי שהיה בשימוש יומיומי והיה מצוי בכל המקומות הוא עצי היער שנקרא בשפת המקום "ווקיד". עצי היער היו מובלים מידי יום ביומו לשוק המקומי שנקרא שוק העצים –"סוק אלחטאב". שוק זה היה ממוקם ברחבה המרכזית שבין הרובע היהודי לשכונה המוסלמית שנקראה "אלצולבי". לרחבה זו הגיעו מידי יום עשרות גמלים שהיו טעונים בגזרי עצים בגדלים שונים שנחטבו ע"י הבדואים המקומיים והובאו למכירה בשוק. הקונה הסתובב בין הגמלים ובחן את הסחורה הרצויה לו ומשהחליט מה לקנות פנה למתווך שזה היה מקצועו ועיסוקו והלה תווך בין הקונה למוכר .לאחר משא ומתן קצר נקבע גובה המחיר, בדרך כלל המחיר הסופי היה מחצית מהדרישה המקורית. בהקשר לכך היה פתגם נפוץ שגור בפי יהודי תימן: "מא קאל אלבדאווי קסמתו נוציין" - שפירושו מה שאמר הבדווי חלקהו לשניים. מאחר שדרכו של
4
