רעבונות

רעבונות

הגשמים היורדים בתימן הם ברובם גשמי מונסון היורדים בקיץ, ובימי קדם הוקמה מערכת מפותחת של סכרים לשימור מי הגשמים לצורך החקלאות. מפורסם הסכר במארב שבמזרח הארץ, שנהרס כבר באמצע המאה השישית והביא לידי הידרדרות החקלאות. לעתים קרובות פוסח קו הגשם על תימן המצויה בקרן המערבית-הדרומית של חצי האי ערב, ובאין אמצעים לאיגום המים מעונות קודמות נקלעת הארץ לבצורת קשה ביותר. מאחר שבמהלך ההיסטוריה היתה החקלאות מקור הפרנסה העיקרי של הארץ כולה, הרי שבצורת משמעותה חוסר בדגנים המהווים מרכיב עיקרי של המזון בתימן. בנוסף לכך, היתה מכת הארבה מלווה בדרך כלל את שנות הבצורת. כללו של דבר, מדי כמה שנים היתה חוזרת על עצמה תופעת הבצורת והרעב, דבר שלא היה ניתן להתגבר עליו על ידי יבוא דגנים מחוץ לארץ בשל נחשלות הארץ ודלות הקשרים עם ארצות חוץ. הסובלים העיקריים מתופעה זו היו היהודים, משום שהיו רחוקים יותר מאחרים מעבודת האדמה. תופעה שכיחה היתה ההתאסלמות בשנות רעב, משום שהשלטון הזיידי, שהיה פותח את אוצרות המזון שלו להמונים בעתות מצוקה, מנע מזון מן היהודים אלא אם כן ימירו דתם.