תחית המתים

תחית המתים

העדות הראשונה להשקפת חכמי תימן בעניין זה מצויה בס' 'בוסתאן אלעקול' לר' נתנאל בירב פיומי, המזהה את תחיית המתים עם ימות המשיח והעולם הבא, כהשקפת רס"ג. בסוף המאה הי"ב פרץ פולמוס על עמדת הרמב"ם, לפי שהיו מי שהבינוה על דרך האלגוריה. בעקבות כך נשלחה ב-1189 אגרת מיהודי תימן אל הרמב"ם (ובמקביל לכך אף לר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד), בבקשה להבהירה השקפתו בעניין: האם חוזרת הנפש אל הגוף לאחר בלותו או שיש להבין את העניין באופן אלגורי. כיון שהרמב"ם סבר שדעתו לא הובנה כראוי, הגיב על כך באריכות ב'אגרת תחיית המתים', כשהוא מפריד בין תחיית המתים לבין העולם הבא שהוא התכלית הסופית של חיי נצח רוחניים וצפויה רק לצדיקים, בניגוד לדעת רס"ג. מכתבי חכמי תימן בדורות שלאחר מות הרמב"ם מצויות שלוש ההשקפות לגבי תחיית המתים: המגמה הפשטנית, המגמה האלגוריסטית ומגמת הקשר הפנומנולוגי בינה לבין הגאולה, במטרה להעניק לצדיק אפשרות ליהנות ממנה. מן המחצית הראשונה במאה הי"ז ואילך שלטת הגישה הקבלית.