פאות

פאות

ברוב קהילות תימן, לבד מאלו שבקרב השבטים בצפון ובחבאן, גילחו היהודים הזכרים את שער ראשם וגידלו פאות צד. ברמה המרכזית, ובעיקר בצנעא, היו הפאות ארוכות ונמשכו על הלחיים, ואלו באיזורי הדרום - קבוצת שער הסמוכה לצדעיים. הפאות נחשבו כסימן הכר מובהק ליהדותו של יהודי זכר ועל כן נקראו בשם "סימנים". בלהג הערבי המקומי כונו "זנאניר" (יחיד: זנאר), שפירושה אבנט, כמטונימיה לכך שבתקופת הממלוכים הוכרו בני העדות השונות על פי צבע האבנט המחייב שכפה עליהם השלטון. כל זכר יהודי היה חייב לגדל את הפאות והפעולה הראשונה בתדמיתו החיצונית של יהודי שהתאסלם בכפייה או ברצון היתה גזיזת הפאות. החוקרים חלוקים לגבי מוצא הפאות: יש הרואים בהן קיום ההוראה המקראית: "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשתית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז) ויש הרואים בהן גזירה שהוטלה על היהודים בעקבות האמונה המשיחית בתקופת שבתי צבי, כחלק מגזירת העטרות (ראה י' טובי, תימא ו, תשנ"ו, עמ' 97-109). במאה העשרים קיצצו רבים מבני עולי תימן את פאותיהם כאות וסמל להסתגלות תרבותית, דבר שגרם לעיתים קרובות למתח גדול בין בנים להוריהם. במהלך העלייה הגדולה לאחר קום המדינה נכפתה גזיזת הפאות על העולים על ידי נציגי המימסד, ובעקבות כך קמה סערה גדולה שהביאה להקמת ועדת חקירה ממשלתית ולהתפטרות הממשלה הראשונה בישראל.