לידה

לידה

ההריון והלידה היו ציר חייה של האשה התימנייה. הלידה התרחשה בבית בסודיות בחברת נשים בלבד ובנוכחות מיילדת מנוסה שתפקידה היה מכריע במיוחד בלידות קשות. הנשים ילדו בכריעה ולא בשכיבה. כדי לזרז את הלידה נתנו ליולדת מזון נוזלי ושיקוי עשוי מצמחים ועוד. בתום הלידה ניתקה המיילדת את חבל הטבור וסייעה בהוצאת השליה ובקבורתה לפי כללי הטקס. החגיגה להולדת בן זכר גדולה לעומת החגיגה הצנועה להולדת בת. במקומות מסוימים נהגו לקרוא בליל הברית בספר 'הזוהר' כסגולה לשמירה. בשל הסיכון לחיי היולדת ולחיי התינוק (תמותת התינוקות בתימן היתה גבוהה מאוד) גייסה החברה את כל האמצעים להגן עליהם. היולדת קיבלה סעד פיזי, נפשי וחברתי ובמשך 40 יום לא נותרה לבדה ולא נפרדה מוולדה. בתקופה זו היתה פטורה מעבודות הבית ופונקה במאכלים עשירים. סיום תקופה זו וחזרתה לחיי שיגרה צוינו בטקס, כל אזור ומנהגיו. בתימן נהגו להיניק את התינוק כשנה-שנתיים אך הזינוהו מדי יום גם במנת סמנה ובמקביל החלו להרגילו למאכלים שונים. במשך החודשים הראשונים נהגו לעטוף גופו בפיסת אריג ולקשרו כאשר ידיו ורגליו ישרות כדי שאיברי גופו יתייצבו. גיל הינקות נחשב לגיל מסוכן והאמהות נקטו אמצעים מגיים שונים להגן על ילדיהן. מגיל שלוש שנים ואילך היו הילדים מיניאטורות של המבוגרים בלבוש ובפעילות החברתית: הבת נצמדה לאמה ולמדה ממנה כל הדרוש לאשה לתפקד כרעיה וכאם והילד הלך לכניס ולמד את עיקרי הדת הדרושים לקיום בית יהודי טוב, ובמקביל למד מאביו מקצוע.