חצרמות

חצרמות

ארץ רחבת ידיים בדרום-מזרח תימן. נודעה בימי קדם בעיקר בגלל עצי הלבונה ששימשה לפולחני הדת. היו בה קהילות יהודיות רבות בתקופה שקודם האסלאם. בשילהי המאה ה-15 פעל בה משיח יהודי מביחאן שנעזר במוסלמים שתמכו בו. סופו שנהרג על ידי המלך משושלת הטאהרים ששלטה אז בתימן וכתגובה על מרידתו נאסר על היהודים לגור בארץ. הנימוק לכך המקובל בקרב המוסלמים הוא שהארץ היתה מקום מושבו של הוד, הנביא הקדם-מוסלמי. היהודים לא הורשו אפילו להיכנס אליה, למעט צורפים שבאו למקום לפרקי זמן מוגבלים לצורך מלאכתם והיו שבים למשפחותיהם לחגים בחודשי תשרי וניסן. בח' מצויות משפחות צורפים מוסלמים שעל פי מסורתן הן צאצאי יהודים שהתאסלמו בעבר הרחוק. בתהליך שהחל בסוף המאה ה-19 הפכה הארץ ברובה להיות שטח חסות בריטי הקשור בעדן, עד העצמאות ב-1967. בדורות האחרונים היו קהילות יהודיות בשוליים המערביים של חצרמות, בינה לבין עדן: אבין, ביצ'א, ביחאן, דת'ינה, כור, לודר וחבאן. יהודי ח' חיו תחת שלטון שאפעי או בקרב חברות שבטיות, ועל כן תנאי חייהם היו טובים מאלו של היהודים שחיו כבני חסות (ד'מים) תחת שלטון האמאם הזיידי. הם היו שונים בדרך כלל מאחיהם שבצפון תימן ובמרכזה. מעמדם החברתי היה של ג'אר (רבים: ג'יראן, שכנים), שקיבלו הגנה מן השבטים המקומיים ועל הרוב לא היתה הגנה זו מבוססת על תשלום מס החסות (ג'זיה) אלא על כבוד השבט (שרף). בניגוד ליהודי צנעא אשר חויבו ללבוש בגדים כהים בהיותם מחוץ לרובע שלהם, לבשו יהודי ח' בגדים צבעוניים ורוב הגברים גידלו שער ארוך בלי הפאות ("סימנים") שנועדו לציין את היהודי. בדרך כלל היו להם יחסים טובים עם שכניהם המוסלמים. כמעט כולם היו צורפים. ב-1949/50 עלו ארצה כל יהודי ח'.