בלוג יהדות חברה וקהילה
א. שיבוטים ושוטים בט"ו בשבט
כמו כל שְמות הֶחודשים העבריים אף 'שְבט' אינו עברי והוא 'אוזרח' בישראל ע"י עולי בבל בתקופת בית שני. 'שְבט' – מקורו בשפה האכדית ופירושו להכות ולהרוס, אך השורש שב"ט נמצא כבר בעברית: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" – אנו קוראים במשלי (י"ג כ"ד) – 'שֶבט' עניינו מקל או מטה שבהם מכים, ובחילופי ב/ו נקבל את ה'שוט' שמייסר הן את האדם והן את החיה. ויוצא שהמלים שֶבט שוט יסודן בזמורת עץ שחובטים בה; ואולי חודש שבט נקרא כך, הן על כי הגשם מצליף בחוזקה בחודש זה, והן כי הוא תחילת ההנצה והפריחה הנעשות בכח הבקיעה (משל ערבי אומר: "שְבּאט - בִּישַבֶּט וּבִּיחַ'בֶּט" - חודש שבט משבֵּט ומחבֵּט). 'שֶבט' קרוב למלה 'שופט', באשר השופטים וראשי העם החזיקו ב'שבט מושלים' הן כסמל לשלטון והן כמקל חובלים. ומכאן אל משפחת האדם המורחבת הנקראת 'שבט' (או מטה), שהיתה סרה למשמעתו של ראש השבט המחזיק בשרביט, והוא היה שופט אותם או בשבט נוגש –שבט מוסר, או ע"י פסקי דין הנכתבים בחרט הנקרא 'שבט סופרים'. המלה 'שרביט' היא הרחבה של 'שבט' בתוספת ר', כמו כסא וכורסה. בימינו נוצרה המלה 'שיבוט' לציין תהליך שבסופו מתקבל יצור חי הזהה מבחינה גנטית ליצור אחר. 
ב. מדוע אילנות ולא עצים?
בדרך כלל אנחנו מדברים על עצים, אבל חגם של העצים נקרא "ראש השנה לאילנות", מדוע?
'עץ' בתנ"ך הוא כינוי הן לַצמח הנטוע הן לַחומר עצמו המשמש לִבעֵרה ולְבניין; ואולי לכן שאלו חז"ל את המילה 'אילן' מהלשון הארמית, שבה 'אילן' הוא רק עץ שתול. את האותיות אל"ף ולמ"ד שבמילה 'אילן' מוצאים בעברית בשְמות עצים כמו: אֵלה, אַלון, אַלה ואֵלוני-ממרא. שורשים המכילים את האותיות א"ל מציינים כוח וגבורה: "וחסון הוא כאלונים" אומר עמוס. גם המילה אל קשורה בכוח. ריבון העולם, ולו הכוח, הגבורה והסמכות להשליט בו חוק ומשפט, ולכך מכנה אותו דוד "אֱיָלותי" – כוחי. לעומת זאת קבעו העמים הקדמונים את האילנות לאלילים ("תחת כל עץ רענן"), ועבדו גם את האֱיָלוּת והכוח של החיות כמו האַיָל והאַיִל, המסמלים יופי, עצמה ומנהיגות. לעומתם הִכְפּיפה היהדות את כל כוחות הטבע לסמכותו ולכוחו של הא-ל, כי הוא מעל הדמיון ומעל לטבע. ולהבדיל – גם השופטים נקראים 'אלהים', כי האל יִיפה כוחם 'ונתן לאל ידם לעשות'. ואחרון חביב הביטוי 'מובן מאליו' שמשמעו מובן מכוחו הוא. הנה כי כן, לכבוד חג האילנות הראינו שבבסיס המילה אילן האותיות אל"ף ולמ"ד המציינות כוח ומנהיגות.
ג. לכבוד ט"ו בשבט: השיר של נתן זך 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה'
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לַמַּיִם
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַע כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשׂרף באש קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
שם השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" שאול מספר דברים (כ' י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". פירושים שונים לפסוק זה, כשנקודת המחלוקת היא מה פירוש המילה 'כי', באשר יש לה במקרא 4 פירושים: אם, שמא, אלא (בניגוד לנאמר לפני כן) וכן משום (מתן טעם לנאמר לפני כן). רש"י מפרש כאן את המילה 'כי' במשמעות 'שמא', ואת הפסוק כולו הוא קורא כשאלה – שמא העץ דומה לאדם? לא, העץ אינו כמו האדם, הוא אינו נכנס לתוך מצור מפניך, הוא אינו צד במלחמה זו, אם כן למה להשחיתו? אחרים, וביניהם נתן זך קוראים את הפסוק כאמירה, ורואים דמיון בין האדם לעץ, ועוד - חייו של האדם מן האילן, ולכן אין לכרות עצים. זך מדגיש את זמניות החיים של העץ והאדם, ולכך בנה את השיר ברצף של ניגודים: שניהם שואפים למעלה, אך גם כָּלים ונשרפים; שניהם צמאים למים, אך הם תמיד נשארים צמאים; האדם והעץ אמנם צומחים, אך מנגד – "כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע". הפועל 'גָדַע' קרוב למילה 'גֶזַע'', ונראה ש'גזע' בתנ"ך הוא עץ שגזמו וגדעו את ענפיו, ונשאר גוף העץ. משורש זה השם 'גדעון' הניתן לאיש חזק, בעל יכולת לגדוע אילנות. שורש זה מצוי באותה משמעות גם בערבית, וממנה שאלנו לסלנג את ה'גֶדַע' – כינוי לאמיץ ולנבון, ואפילו יצרנו ממנה את ה'גֶדַעִית – אשת החיל.
ד. ואני משה אוסי הדל, הקט – אודה לה' שֶפרי מחשבתי חנט, ועינַי פקח במבט, וזמרת י-ה מידי נבט – ט"ו שורות לטעת כנגד 'סדר ט"ו בשבט':
א. בראש השנה לאילנות, נפְצַח בשיר ורננות, לעושה פרי ומעדנות, לִבריות טובות ליהָנות – למנצח בנגינות.
ב. נברך לאל, השותל גן עדן בישראל – מפרי עץ הגן אכול תאכֵל.
ג. ונָטע אילנות טובים שנאכל את פִרְיָם – ונטעו כרמים ושתו את יינם.
ד. וברא עולם כארמון, עם מטר וטל חרמון – וריקנין שבָּך מלאים מצוות כרימון.
ה. ומִבֵּין גנזיו – שבת ומנהגיה, שנה וחגיה – התאנה חנטה פגיה.
ו. ותפילה במקדש מעט, פרשה וחומש; ויתקדַש החוט המשולש – ארץ זבת חלב ודבש.
ז. ונשבח שם השם ונשירה על נסי הים פלאי המדברה, בפרשת "אז ישיר" – שבת 'שירה'.
ח. ומזמְרת הארץ זמורות זָמר, וארזי לבנון וצדיק כתמר – פרחה הגפן פִתַּח הסמדר.
ט. וכל עשב ועשב יש לו שירה ומנגינה, פִצחו הרים רינה, בואו לפניו ברננה.
י. ונודה לִשְמיא על פרי בטן ורביה, ויפרחו כשקדיה על פלגי מיא – אֶשתך כגפן פוריה.
י"א. ואת ה'סדר' נחוג בשבעת המינים ויין נמזוג, ונתפלל על ניצני האתרוג – כי אליך ה' נפשי תערוג.
י"ב. זֶמר ט"ו בשבט מפינו לא יושבת – דרור יקרא לבן עם בת.
י"ג. בעצים עלָה השׂרף, הגשם הלך חלף, והאביב על הסף – עצי השדה ימחאו כף.
י"ד. אִכלו רֵעים ושתו יין השבוע, וצאו אל הטבע בגעגוע, אך אל נא תעקור נטוע!
ט"ו. ויהי רצון שנזכה לשנה פוריה, תהא שנת עשייה, אושר וברכת גשמים, דיבוק הדדי ורעוא, ונברך על הכלכלה ועל המחיה... נוצר תאנה יאכל פריה; ואנחנו נברך י-ה הללוי-ה.
ונברך ברכה אחרונה – "על המחיה". ולחיי עם ישראל ארים כוסי אני משה אוסי, ולרֵעים המטיילים – ט"ו בשבטיול נעים ביחד עם הנוטעים!
לשיעורים ולהרצאות - משה אוסי
Mosheossi@gmail.com 09-8335016
