בלוג יהדות חברה וקהילה
א. תמוז – שם אליל בבלי
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב ב'). לא נאמר לנו מה שמו אלא שהוא החודש הראשון, וכך כל חדשי השנה העברית במקרא קרויים עפ"י המספר הסידורי שלהם, כשקוראים לתשרי 'החודש ה
שביעי' – מתכוונים שהוא השביעי מחודש הגאולה, החודש הראשון שהוא ניסן (במקביל למה שאנו מונים יום ראשון, שני...בשבת). וכך מועדי הצומות המוזכרים בזכריה ח' י"ט: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" שמות החודשים הגיעו אלינו מבבל עם חזרתם ארצה של גולי בבל. הגדיל לעשות מכולם 'ירח תמוז' שהוא לא פחות ולא יותר שם של אליל בבלי, והבבלים עצמם שאלו אותו מן השומרית, אחת השפות השמיות שדוברו במסופוטמיה (ביוונית=בין שני הנהרות, עראק בימינו). בשפה השומרית מורכב השם 'תמוז' מהמלים: דומו=בן, זי=צודק; וכך תמוז פירושו 'הבן הצודק הנאמן'. המלה 'דומוזי' נשתנתה ל'תמוז' (ד' ו-ת' עשויות להתחלף כמו: חתר-חדר, תולה-דולה). עפ"י המיתולוגיה (סיפורי אלים) השומרית בבלית נחשב תמוז לאל הצמחייה, והיה נולד מדי שנה באביב ומת בחודש החם ביותר שבו הצמחים קמלים, מתים, דהיינו בחודש תמוז. בעת מותו היה יורד שאולה, דבר שגרם לנשות משפחתו לבכות ולקונן עליו.
הנביא יחזקאל שחי בקרב גולי בבל, מעיד שאירוע האבל הזה השפיע גם על יהודי הגולה, באמרו: "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח' י"ד). אם כן יחזקאל מתלונן על כך שנשים יהודיות עבדו עבודה זרה בכך שהיו מבכות בכי מר את מותו של האל תמוז. רש"י כותב שמקור השם תמוז במילה ארמית שמשמעותה חום והסקה - האליל, וכך גם החודש, נקראים כך, כי הם מסמלים את תוקפו וחומו של הקיץ. עתה משנכנס אלינו 'תמוז' אין להוציא אותו מלוח השנה.
ב. צום שבעה עשר בתמוז
בעקבות החורבן של שני בתי המקדש נקבעו ארבעה ימי תענית המציינים אבלות על החורבן, ביניהם הצום הרביעי והוא השבעה עשר בתמוז. המשנָה בסוף 'תענית' מונָה חמישה דברים שאירעו בו: נשתברו הלוחות, הובקעה העיר, בוטל התמיד, נשרפה התורה והועמד צלם בהיכל. משה רבנו שבר את הלוחות אחרי מעשה העגל. קרבן התמיד הוא קרבן עולת ציבור,כבש זכר מובחר שהוקרב פעמיים ביום, ובגלל המלחמה פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן. באשר למאורעות של שריפת התורה והעמדת צלם בהיכל - אין אנו יודעים מתי קרו דברים אלה ועל ידי מי.
דברי המשנה על הסיבות לקביעת הצום – כולם נאמרו בפעלים סבילים: נשתברו לעומת שברו; הובקעה לעומת הבקיעו; בוטל לעומת ביטל; נשרפה לעומת שרפו; הועמד לעומת העמידו. בימינו, באמצעי התקשורת, מקובל מאוד להשתמש בפועל סביל, כשחשוב לציין את האירוע שהתרחש ותוצאותיו, יותר מהפועֵל עצמו. במשפט: נשתברו הלוחות, בא הפועל בבניין נתפעל ולא התפעל. בניין זה הוא יצירה של לשון חז"ל והוא הכלאה בין התפעל לנפעל, והדוגמא הקלאסית היא: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", במקום "השתנה" בבניין התפעל, נכתב "נשתנה" בבניין נתפעל. ונראה ששינוי זה היה צעד ראשון לבטל את הבניינים פוּעַל והופעל הסבילים, והנו"ן של נתפעל הושאלה מבניין נפעל כדי לתת לו צביון של פועל בסביל.
המילה תענית שהיא כינוי ליום צום באה מהביטוי "עינוי נפש", כדברי ישעיהו: "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ"; לעומתה המילה צום מזכירה את הצמָא והצמצום, ושתי המילים מביעות צמצום התאוות והתכווצות הבטן בעיקר ע"י הימנעות מֵאוכל וּמִשתייה.
ג. ימי בין המְצרים
ימי בין המְצרים נמשכים שלושה שבועות משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות. הביטוי 'ימי בין המְצרים' שאול מתיאור מוראות החורבן, כפי שכתב הנביא ירמיהו בתחילת ספר איכה: "כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". הרודפים הכניסו את העם אל מקום צר, בין שתי גדרות ושם השיגו אותם, והנביא השתמש בביטוי 'בין המְצרים', כי הוא מלשון צרה ומצוקה. שרש המלה 'מְצרים' הוא צר"ר, וממנו המלים: צרה צרורה, צורר, הֵצֵר צעדיו, וגם צרור מפתחות. מילה קרובה היא 'המֵצר' - רצועה צרה של יבשה בין שני ימים; 'מֵצר' – וברבים 'מְצרים', המ' בשוא - מְצרים, וכן בסמיכות – מְצרי גיברלטר. ונאחל לעצמנו "נחלה ללא מְצרים".
לשיעורים ולהרצאות - משה אוסי
Mosheossi@gmail.com 09-8335016
