יוסף בן סעיד (צאיג)
מרי יוסף בן סעיד המכונה גם צאיג ע"ש מקצועו כדלקמן, נולד בשנת תקע"ט (1819) כנראה. בשנת תרי"ט (1859), שנה בה ביקר ר' יעקב ספיר בתימן, הוא שימש רב הקהילה היהודית בכפר ג'רוואח שבהרי צאעפאן מדרום מערב לצנעא. בשנה זו מנתה הקהילה חמישים משפחות ובית כנסת אחד, אשר היה ממוקם בבית הצדיק ר' יחיא עומיסי מפליטי צנעא.
ספיר מתארו בתיאור הבא:
מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת, בקי במקרא ובאוריו עד להפליא, בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו, וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול... הזוהר וכתבי האריז"ל למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד... ויד לו גם בסגולות ורפואות... ויצא שמו בכל הארץ, וגדול גם בעיני השרים ועבדי המלך. ועל כל אלה גדלה ענוותנותו ואהבת בני אדם עם פנים שוחקות... והוא כבן ארבעים שנה...
הוא התפרנס מנפחות, והיה לו בית מלאכה ליצור קרדומים, אתים, מחרשות וכלי ברזל. עבד עם אביו ר' סעדי, אחיו הצעיר ואף אשתו סייעה בידו. היה נשוי בשלישית, כנראה, מהעובדה שלא היו לו ילדים, ורק מאשתו השלישית זכה לבן יחיד בשם יוסף. בית מלאכתו היה גם מקום לימוד תורה ומקום כינוס חכמים.
הוא היה מהמפורסמים שבחכמי תימן מחוץ לצנעא במאה הי"ט. היו לו קשרים עם קהילות ישראל מחוץ לתימן, הוא התכתב עם יחיא מזרחי מאלכסנדריה שבמצרים, שיפנה אל רוטשילד ואל השלטון הטורקי, כדי שיסייע ליהודי תימן שנשלטה בשנים אלו ע"י הטורקים. בחודש חשוון תרל"ג (1872) הוא שולח אגרת שנייה. קשרים טובים היו לו עם מפקד הצבא הטורקי בתימן, אחמד מוכ'תאר פאשה, כנראה קודם שהטורקים כבשו שני את תימן באפריל 1872. יתכן, כי ר' יוסף סייע בידו והעמיד לרשותו מורי דרך לצורך מלחמות הטורקים בשלטון התימני. מעמדו בקרב הצבא הטורקי ירד בשנת תרל"ד (1874), כאשר התמנה מפקד חדש לצבא הטורקי, אחמד איוב.
מעמדו החשוב היה, כנראה, בשנים תר"ו-תרל"ב (1846- 1872), כאשר המצב בצנעא היה קשה ביותר, ורבים מיהודי צנעא ובתוכם הרב הראשי והדיינים נאלצו לברוח מצנעא לערי השדה, ומעמדם נחלש מאוד.
הוא ור' סעיד בן יוסף קאפח שימשו אופוזיציה לבי"ד צנעא, ולאחר פטירת ראב"ד מרי שלמה קארה בשנת תרמ"ט (1889) התדרדרו היחסים יותר, ובשנת תרנ"א (1891) חתם מרי יוסף על פס"ד שסתר את פס"ד של בי"ד צנעא בדבר כשרות הגט. מחלוקת זו הגיעה להכרעה לירושלים לראשל"צ ר' יעקב שאול אלישר.
נפטר, כנראה, בעירו לאחר שנת תרנ"א (1891).