שחיטה

שחיטה

עניין נכבד בחיי יהודי תימן בשל צריכת הבשר הגדולה. לימוד תורת השחיטה וקבלת ההרשאה היו משאת נפשם של ההורים שראו בה תחנה חשובה לבן בדרך לרבנות. קבלת הרשאה הותנתה בבחינה עיונית ומעשית. במקומות שונים נעשה הדבר בטקס חגיגי. ידיעת הלכות שחיטה כללה גם הלכות טרפיות, כלומר בדיקת האיברים הפנימיים של הבהמה או של העוף. הטרפת בהמה שנשחטה ואיסורה למאכל היתה בעיה חמורה משום שהמוסלמים לא אכלו משחיטת ישראל. על כן לא התקבלו בתימן חומרות שנהגו בקהילות יהודיות אחרות. בדרך כלל לא קיבלו השוחטים שכר, בייחוד בשחיטת עופות. שוחטי בהמה גסה קיבלו חתיכת בשר ממקום השחיטה בצוואר ("בי ברוך"). בקהילות גדולות, כגון צנעא, היתה בדרך כלל מסורה מלאכת השחיטה לאב בית הדין וכך פוצה בעקיפין על שירותו בקהילה. בקהילות אלו היו הקצבים או בעלי הבהמות הנשחטות מוסרים את הבהמה ואת החלבים לבית הדין, כמס קהילתי שנועד לממן את פעולות בית הדין והנהגת הקהילה. ספרות יהודי תימן כוללת חיבורים רבים בהלכות שחיטה וטרפיות. הקדום שבהם הוא פירוש על הרי"ף למסכת חולין (מהדורת ר"י קאפח, ירושלים), מאוחרים להם על פי הלכות שחיטה במשנה תורה להרמב"ם ומאוחרים להם על פי הלכות שחיטה בשו"ע.