רקודי חתונה

רקודי חתונה

בחתונה ובטקסי החנה הריקוד והשירה הם חלק מרכזי באירוע. במרכז תימן נהגו הנשים לפתוח בדעסה ואחר כך עברו למחולות מהירים וקצובים יותר במשקל 4/4. בצפון תימן (חיידאן) נהגו לרקוד בנסיבות מסוימות גברים ונשים במעורב, וכך נוצר סגנון ריקוד יותר חופשי, אשר הושפע כנראה ממסורות מקומיות. בדרום תימן (חבאן) רקדו היהודים מחולות בסגנון המיוחד להם, ביניהם כמה סוגים עיקריים של מחולות נשים: א. זפיפה. ריקוד אטי במעגל. כמה נשים פותחות בריקוד ותוך כדי כך מצטרפות נשים אחרות, כשהמעגל מתרחב ומתכווץ בהתקדמות מסוגננת לצד ימין. הנשים אוחזות אחת ביד רעותה וצעדי הרגליים נעשים תוך כדי ניעה מתמדת של מפרקי הרגליים; ב. זפנה. נרקד בדרך כלל בזוגות או בנשיאת כלים (בטקס החנה). הריקוד אטי וסגנונו חגיגי; ג. רקצה. וריאנט של הזפנה; ד. קעיש. מטרתו להלל ולשבח את הכלה וסגנונו מבוסס על דגם מקובל בכמה מסורות של יהודי המזרח (צפון אפריקה, ועוד): סיבוב הראש מצד לצד ונפנוף השער, שנשות חבאן קולעות בצמות שלתוכן נשזרו פעמונים, והללו מצלצלים בשעת טלטול הצמות מצד לצד. רקודי משחק: נושאים שונים היו מקובלים בקרב הנשים לבין עצמן. בתום ריקודי טקס החנה או החתונה הנשים שרות ורוקדות ריקודי משחק ובהם הן מתארות את חייהן הקשים בדרך מלאת הומור ובאמצעות חילופי תפקידים. גרסות בסיס היו עוברות מאם לבת וכל אשה הוסיפה למחול אלתורים וגרסה אישית משלה. שפת התנועה משלבת מחוות תנועה מחיי היום-יום ומתבססת על שירת מענה בין הסולנית לנשים הסובבות אותה. ריקודי עם ישראליים לא מעטים מבוססים על דגמי תנועה ממסורת תימן. עם היוצרים הוותיקים ששילבו דגמי תנועה וצעדים כאלה ביצירותיהם נמנית שרה לוי-תנאי. ריקודי עם שגורים ונרקדים עד היום: אל גינת אגוז, הרשות (שרה לוי-תנאי), מחול השניים, אתי מלבנון, דודי לי (רבקה שטורמן), אל תראוני שאני שחרחורת (זאב חבצלת), כי תנעם (תמר אליגור), וכן מחולות רבים של יוצרים יותר צעירים.