לבוש

לבוש

הלבוש בתימן היה אחד מסימני הזהות שהעיד לא רק על המוצא הגאוגרפי ועל המצב הכלכלי אלא אף על המעמד המשפחתי, קבוצת הגיל וההשתייכות האתנית. במקומות שהיו בהם קהילות יהודיות גדולות, כגון צנעא, היו מערכות לבוש שונות ליהודים ולמוסלמים, ואלו באזורים הכפריים היו הבדלים מועטים (האוכלוסייה ברובה, המוסלמית והיהודית, היתה כפרית). לבוש האשה כולל שלושה מרכיבים עיקריים הנבדלים בסגנונם מאזור לאזור: שמלה, מכנסיים עם בתי רגליים רקומים, וסדרת כיסויי ראש. לבוש הגבר ברוב האזורים כולל בגד מותניים, אבנט ושאל (טלית), ולפעמים טלית קטן וכיסוי ראש. יוצא מן הכלל הגבר בצנעא וסביבותיה ובחלק מן הערים האחרות, בהן לבש הגבר שמלה - שונה מזו של האשה - ללא מכנסיים הנראים לעין, ובדור לפני העלייה ארצה גם מכנסיים ארוכים וכן שאל מצמר וכיסוי ראש. הפאות ("סימנים") והטלית הן מסימניו המובהקים של היהודי המסתובב בשווקים ובדרכים. לבוש היהודי היה במידה רבה תוצאה של הגבלות השלטון המוסלמי שהיו מכוונות לציין את מעמדו כבן חסות נחות. כך למשל חויבו הנשים ללבוש בגדים כהים והגברים - לחבוש כובעים פשוטים. גזרת העטרות היא הידועה ביותר בתחום הלבוש ותכליתה השפלת היהודי. מאידך גיסא, בשאיפה שלא להתבולל בין הגויים, כפה היהודי על עצמו בגדים שונים להבדילו מן הגוי, כגון הטלית לגבר ומטפחת הראש שכיסתה את כל שער האשה אך הותירה את פניה גלויות בניגוד לנשים המוסלמיות שהיו חייבות לכסות את פניהן ברעלה.